יום שישי, 24 בדצמבר 2010

3 המרידות הגדולות

שלושת המרידות הגדולות


בין משה ובני ישראל היו חיכוכים לרוב. הם הקיפו את כל תחומי החיים. בעיות של קיום חומרי, חוסר מים ומזון נפתרו בעזרת האל.חלוקת הנחלאות עברה כמעט בהסכמה מלאה בין השבטים ובין משה ויהושע. אחרת היה המצב כאשר צצו בעיות פוליטיות ושלטוניות. אלה גרמו לקרעים עמוקים והם נעשו קטלניים כאשר אל תוך אלה השתרבו חלוקי דעות של אמונה. כאן מוצגים שלושה סיכסוכים כאלה שבהם נתבעו בני ישראל לקבל על עצמם את האמונה המוחלטת בתורת משה. מי שהתיצב בגלוי נגדו ונגד תורתו הימר על כך בחייו. היום המונח למצב כזה הוא מלחמת אחים.

פרשת עגל הזהב
משה עלה אל ההר היה לו שיח עם אלוהים אבל:
"בושש משה לרדת מן ההר ויקהל העם על אהרון".(שמות לב א). במשפט הזה אומר מפורשות שבהעדר משה העם מונהג ע"י אהרון. גם מקודם משה אמר, אל לכם בהעדרי אהרון ויהשוע יגנו עליכם. בהעדר משה האוטוריטה שלו מתמוטטת ואהרון, המנהיג הישיר נענה לדרישת העם ומצווה לאסוף זהב.
"ויתפרקו כל העם את ניזמי הזהב אשר באזניהם ויבאו לאהרון". (שם ד)
" וישכימו ממחרת ויעלו מעלות וגשו שלמים וישב כל העם לאכל ושתו ויקומו לצחק" (שם ו)

כלומר אהרון עמד בראש של פולחן עבודה זרה ,כנראה שלא היתה זרה ליוצאי מצרים. הוא יצק עגל זהב ,גם בנה מזבח וגם נתן חסותו לפלחן דיאוניסי של אוכל ושתה וצחק. הצחק הוא מושג אשר מתאר בלשון משופרת על הוללות מינית.
משה יורד מן ההר, לוחות הברית כתובות על אבן באצבע אלוהים בידיו. בראותו את המחזה הוא כועס ושובר את הלוחות. הוא שורף את הפסל וטוחן אותו עד דק.
"..ויזר על פני המים וישק את בני ישראל" (שם כ)

רש"י מפרש את המילה "ישק" כפעולה משפטית ומענישה.והוא מונה שלושה מיני מוות שבית הדין יכול להטיל, בין היתר בדיקת אשם במים, כפי שהיה נהוג עוד בימי הבינים. החף מפשע הצליח לשרוד והאשם טבע במים.
הפרשה הזו חושפת את המחלוקת בין משה ואהרון ופורץ ביניהם ויכוח שהדיו מהדהדים עד ימינו. הסופר הרוסי הדגול פ.דוסטוייבסקי כתב נובלה בשם "האינקוויזיטור הגדול" אשר בו הסופר מטפל בויכוח הזה. משה מתרעם, שאהרון נשמע לדרישות העם:
"...מה עשה לך העם הזה כי הבאת עליו חטאה גדולה" (שם כא) ותשובתו של אהרון היא:
"...אל יחר אף אדוני אתה ידעת את העם הזה כי ברע הוא" (שם כב).

זהו ויכוח תיאולוגי האם האדם הפשוט הוא רע ביסודו או אולי הוא טוב ביסודו, בזכות החסד האלוהי, לכל אחד מהנחות היסוד האלה יש השלכות מרחיקות לכת על מצוות החיים. אבל קל להטות את ההמון ולהפוך אותו לרע. וזה קורה גם בימינו. במקרה הזה שלפנינו, אהרון לא לוקח אחריות על הנעשה והוא מטיל את האשמה על ההעם:
"למי זהב ויתפרקו ויתנו לי ואשלכהו באש הויצא העגל הזה. (שם כד) משה, ללא התחשבות עם אהרון קורא את הקריאה:
"ויעמד בשער המחנה ויאמר מי ליהוה אלי ויאספו אליו כל בני לוי" (שם כז).
משה מניח לויכוח התיאולוגי-מוסרי וגם מניח את אהרון בצד וניגש אל המחנה.
מי ליהוה אלי!
המחלוקת שלא ניתן לגשר עליה בדיבורים הופכת למאבק של כח. משה נותן הוראה שכל מי שמתנכר ליהוה חייב מיתה.
"...שימו איש חרבו על ירכו עברו ושובו משער לשער במחנה והרגו איש את אחיו ואיש את רעהו ואיש את קרבו. ויפול מן העם ביום ההוא כשלשת אלפי איש" (שם כח-כט).

המרידה, הרצון לקיים פולחנים זרים, שבני ישראל הורגלו אליהם במצרים, דוכאה ביד רמה. (בממפיס במצרים נמצאו קברים עם 60 פגרי שוורים חנוטים, שכנראה שימשו פולחנים מקומיים, אולי דומים לפולחנים הידועים יותר מהתרבות המיקנאית בכרתים.)עלינו לזכור שבימים ההם סגידה לאל, שאיננו האל השליט נחשבת כמרידה במלכות.
וזו לא הפעם האחרונה שמשה נזקק לחרב לקיים את מרותו. 3000 הרוגים מעידים על מלחמת אחים אכזרית. למרות שיד הלוויים היתה על העליונה הם לא הפכו הקובעים במשכן. הם עברו תהליכי הטהרה לשמש במשכן, אבל עבודת הקודש נשארה נחלת משפחת אהרון בלבד. גם בשלבים מאוחרים יותר, גם בקיום עבודת קודש בבית מקדש הראשון, כל הכוהנים מתיחסים אל אהרון, אל אליעזר בנו ואל פנחס, נכדו של אהרון. עם תחילת עבודת הקודש באוהל המועד נהרגו באופו מעורר שאלות איתמר ואביהו, בני אהרון בגלל שימוש ב"אש זרה". הוכחה נוספת על הקשר האמיץ בין שלטון וכהונה בימים ההם.

פרשת קורח

המרד של קורח ואנשיו שוב מעמת את משה עם קרובי משפחתו. קורח הוא נכד של קהת, בן לוי ,אח לעמרם אבי משה. הוא אסף סביבו שמות ידועים, דותן ואבירם, בני אליאב בן שבט זבולון ואון בן פלת לשבט ראובן. לפי רש"י דותן ואליאב הם אלה שניסו להתנקש בחיי משה בזמן המו"מ עם פרעה, לפני יציאת מצרים. וסביבם התאספו עוד

"ואנשים בני ישראל חמישים ומאתים נשיאי עדה וקראי מועד אנשי שם". (במדברט"ז א-ב)
מהי טרוניתם?:
"ויקהלו על משה ועל אהרון ויאמרו אלהם רב לכם כי כל העדה כלם קדשים ובתוכם יהוה מדוע תתנשאו על קהל יהוה" (שם ג).
ופניו של משה נפלו (שם ד) הוא מעמיד את המורדים בסדרי השלטון לפני מבחן דתי-פולחני:
" לאמר בוקר וידע יהוה את אשר לו ואת הקדוש והקריב אליו ואת אשר יבחר בו יקריב אליו" ."זאת תעשו קחו לכם מחתות קורח וכל עדתו: תנו בהן אש ושימו עליהן קטורת לפני יהוה מחר והיה האיש אשר יבחר יהוה הוא הקדוש רב לכם בני לוי" (שם ו-ז')
ומשה מתיף להם מוסר:
"המעט מכם כי הבדיל אלוהי ישראל אתכם מעדת ישראל לעבד את עבודת משכן יהוה ולעמוד לפני העדה לשרתם:ויקרב אותך ואת כל אחיך בני לוי אתך ובקשתם גם את הכהונה" (שם ט-י')
מרד קורח הוא קודם מאבק על הכהונה והזכויות שמעמד זה מקנה. כנראה מאבק על יוקרה, על שלטון במסווה של שרות במשכן.
משה קורא אליו דותן ואבירם לחוד, והם מסרבים לבוא:
"לא נעלה".(שם יב ויג)
משה ואהרון מזמינים את כל אנשי קורח לאוהל המועד עם מחתותיהם הדלוקים ושם כנראה מתארע משהו דרמטי. קורח,דותן ואבירם מגורשים משטח אוהל המועד. זקני עדת ישראל מוזהרים להיבדל מעדת קורח פן יבולע גם להם.
המורדים מתיצבים לפני אוהליהם עם נשיהם וטפם והאדמה פתחה את פיה ובלעם.
משה אומר להגנתו:
" תדעו כי יהוה שלחני לעשות את כל המעשים האלה כי לא מלבי היא" (שם כ"ח')
"ואש יצאה מאת יהוה ותאכל את החמישים ומאתים איש מקריבי הקטורת". (שם ל"ה)
גם בזה המרידה לא דעכה , פורצת מגפה ובה נקטלים עוד 14000 איש עד אשד אהרון עוצר את המגפה. שוב אהרון הוא המתווך בין משה ובני ישראל.

פרשת המרגלים – אמונה ודרך
ביושבם במדבר פארן ובהתקרבם של בני ישראל לארץ המובטחת משה בוחר מכל אחד מן השבטים איש מתאים למסע ריגול:
"שלח לך אנשים ויתרו את ארץ כנען אשר אני נותן לבני ישראל איש אחד איש אחד למטה אבותיו תשלחו כל נשיא בהם. כולם אנשים ראשי בני ישראל המה" (במדבר יג א ג)
וקרא גם ליהושע בן נון והעמיד אותו בראש המשלחת:
"עלו זה מן הנגב ועליתם את ההר" (במדבר יג טז).
בבוחרי נציג מכל שבט משה לא הביא בחשבון שהם יעדיפו את האינטרסהשבטי על מילוי השליחות שהוא קיבל על עצמו, להביא את בני ישראל אל ארץ כנען כנגד כל הסיכויים. כעבור 40 יום הם חוזרים עמוסי כל טוב. אבל הדו"ח שבפיהם קשה, אמנם הארץ טובה וגם זבת חלב ודבש אבל:
"אפס, עז העם שיושב בארץ והערים בצורות וגדולות מאד וילידי ענק ראינו שם" (שם כ"ח)

על מנת להרתיע את העם להמשיך מספרים המרגלים שעדיין יש בארץ ענקים ובני נפילים,בני זיווג קדום של אלים עם בנות האדם.( בראשית ו א-ד ) לא מסופר מי הדובר של המשלחת, אבל כלב צועד קדימה וביחד עם יהושע הוא מנסה להטות את דעת השבטים לטובת יציאה לכיבוש כנען:
"ויהס את העם אל משה ואמר עלה נעלה וירשנו את הארץ כי יכול נוכל לה." (שם ל)
"האנשים אשר עלו עמו אמרו לא נוכל לעלות על העם כי חזק הוא ממנו". (שם ל"א)

האסיפה של כל אנשי השבטים היא אחד האירועים האחרונים של כל "אנשי כנסת ישראל" נקראים לקבל החלטה גורלית תוך הסכמה כללית. אבל הצעד נכשל. הפעם המחלוקת איננה בין משה והעם ,אלא בין משה ואהרון וחלק מן העם שחושש להמשיך את המסע. יהושע בן נון וכלב בן יפונה מצדדים בהמשך הדרך. והם מזהירים:
" אך ביהוה אל תמרדו " (שם יד ט)
רמז למה שקרה למורדים קודמים כאשר קריאת הקרב היתה:
"מי ליהוה אלי "

. יהושוע וכלב דורשים בעצה אחת עם משה להאמין ביהוה ולסמוך על כך שימלא את הבטחתו. ואלוהים מתערב ישירות ומאיים להמית את כל העדה הרעה הזו ולפזר את פגריהם במדבר.
"וימותו האנשים מוציאי דיבת הארץ רעה במגפה לפני יהוה" (שם ל"ז),
מסע ההפחדה שמאיים להשאיר את המורדים לגווע במדבר מצליח בסוף. כאשר המורדים מתחרטים ועלו אל ההר הקדוש משיב להם משה :
   "וישכמו בבוקר ויעלו אל ראש ההר לאמר הננו ועלינו אל המקום אשר אמר יהוה כי חטאנו." "ויאמר משה למה זה אתם עוברים את פי יהוה והוא לא יצלח. אל תעלו כי אין יהוה בקרבכם ולא תנגפו לפני אויביכם." (שם מ - מד) .
    כאן יש מרד גלוי בהנהגת משה. לאחר מכן משה עולה אל ההר בלווי ארון הברית . המורדים עולים אל ראש הר אלוהים אל התחום הקדוש ללא משה וכמובן ללא כלי הפולחן. המרד הזה מתחולל בתוך מצב קשה מנשוא. כי לפני מחנה בני ישראל התאספו בינתים גם עמלק גם עממים כנעניים זו היא מרידה לנוכח פני אויב. רק אחרי עלית משה עם ארון הברית אל ההר הקדוש מושג סדר במחנה. המגפה שקשורה עם חילול הקדש בהר נעצרת סוף סוף.
מתחולל קרב נוסף עם:
" עמלק והכנעני היושב בהר ההוא ויכום ויכתום עד חרמה" (שם מ"ה)
לא נאמר לנו כמה קרבנות נספו במגפה ולא נאמר במפורשות מי הם מנהיגי המרד ואיך הם מצאו את מותם. גם לא נרמז על מספר האבידות בקרב.

את סיפור פרשת נמרגלים צריך לקרא בנסיון להבין את דרכי החשיבה והתפיסה של בני אדם שחיו לפני 3200 שנה
סיפור המרגלים הוא כנראה סיפור מטהפורי, יותר מאשר פרשיות אחרות בתנ"ך. מוסר ההשכל הוא שיש לבטוח באלוהים והבטחותיו, גם אם לכאורה המציאות מצווה לנהג אחרת. המרגלים חזרו עם בשורה שהארץ זבת חלב ודבש, אבל ליושבים בה כרגע יש עדיפות צבאית ברורה. ואם זה לא מספיק, הרי בפועל חוסמים עמלק ועמי כנען את הדרך צפונה, מהמדבר אל הנגב.

אבל למרות הניצחון בני ישראל אינם ממשיכים צפונה, כפי שההגיון של הסיפור מחייב. בפועל בני ישראל נסוגים ומפלסים את דרכם, תמיד מול התנגדות עויינת, מזרחה אל ארץ מואב ואדום והכניסה לארץ מתבצעת מזרח, מעבר הירדן ולא מן הנגב.

בגלל האופי המטפורי של הסיפור מופיע זה אחר זה המספר 40 . מספר טיפולוגי שתמיד מציין אירועים מיתיים. הוא אינו מוסר משך זמן מדוייק. המרגלים חזרו אחרי מסע של 40 יום ומיד אחרי זה מצויין שבני ישראל יצטרכו ללכת במדבר 40 שנה על מנת שהדור החוטא, הדור ה"זונה",
   ימות במדבר. וּבְנֵיכֶם יִהְיוּ רֹעִים בַּמִּדְבָּר, אַרְבָּעִים שָׁנָה, וְנָשְׂאוּ, אֶת-זְנוּתֵיכֶם--עַד-תֹּם פִּגְרֵיכֶם, בַּמִּדְבָּר. (שם ל"ג)
ההתנגדות למשה מבוטאים היטב בפסוק:
  "אִם-לֹא זֹאת אֶעֱשֶׂה לְכָל-הָעֵדָה הָרָעָה הַזֹּאת, הַנּוֹעָדִים עָלָי; בַּמִּדְבָּר הַזֶּה יִתַּמּוּ, וְשָׁם יָמֻתוּ (במדבר יד לה) . (כלומר מתאספים בכוונה לפגוע בי) .

חלוקי דעות הן חלק של כל חברה. השאלות שניצבו לפני בני ישראל שוב ושוב היו שאלות מורכבות שהיו מוערבות בהן גם ענינים של אמונה, של מסורת ופולחנים, אבל גם מרכיבים של שלטון וכוח. כל המקרים שמוצגים בפרק הזה הם טרגיים וקשים מנשוא, כי המפסיד משלם בחייו. גם במקרה של המרגלים נפלו קרבנות רבים, מספרם לא ידוע.



יעקב לוי ת"א

דצמבר 2010


יום חמישי, 23 בדצמבר 2010

2 דקות על דמוקרטיה

2 דקות על דמוקרטיה






אתמול זימן לי המחשב שלי את המילה האנגלית : DEMOTE .

מה זה? אכן DEMOTION הוא ההפך מ PROMOTION . כלומר MOT פירושו לנוע או להניע.. מכאן שהמושג MOTION הוא התנועה ; סרט קלנוע הוא MOTIONPICTURE

PROMOTION הוא אכן קידום, קידום במקום עבודה או בדרגה צבאית.

DEMOTION הוא אכן תנועה לאחור, הורדה בדרגה. בתחום הסוציולוגיה DEMOTION היא תופעה חברתית לדחוק חלק מהאוכלוסיה אחורה במעמד ובזכויות.

המושג DEMOS “העם", נדבק בעת העתיקה לאותם האנשים שנמצאים אחורה וברמה חברתית נמוכה לעומת אנשים אחרים, שהם האריסטוקרטים.
מי הם אריסטוקרטים ? פשוט: KRATOS פירושו כוח או שלטון ARISTOS הם הטובים ביותר .אריסטרוקרטיה הוא שלטון הטובים ביותר. איך יודעים מיהו אריסטרוקרט? קל מאד , יש לא זקן יפה כיARISTATOS הוא אדם מזוקן. כנראה שלמיועדנו אריסטוטלס היה בעצמו בעל זקן יפה.
האם זה מובן מאליו ,כאין אקסיומה, שהדמוקרטיה היא צורת השלטון הטובה ביותר שקיימת ? לא ברור לחלוטין. כבר מימי הרומאים היה ידוע שאנשים ששייכים ל DEMOS מעדיפים סיפוק מיידי של צרכיהם, עוד יותר מאשר ה"טובים ביותר".הם מוותרים בקלות יחסית על זכויותיהם ולא ששים למלא את חובותיהם החברתיים והחוקיים. הם ראשית כל דורשים PANEM ET CIRCENSIS כלומר לחם ושעשועים. לכן הסכנה האורבת לדמוקרטיה הוא לא רק משלטון הרחוב אלא גם משלטון האספסוף. (אנשים שהם עוד דרגה חברתית נמוכה יותר.) מי שמכיר את נפילת האימפריה הרומאית האדירה, ידוע על מה מדובר.

כאשר בשלהי RENAISSANCE ניסו לברר באופן רציונלי איזה צורת שלטון היא הרצויה ביותר, החליטו הפילוסופים וחכמי צרפת של אז, שצורת השלטון הרצויה ביותר הוא שלטון של שליט נאור. (איפה לוקחים דבר כזה ?)
אבל למלך צרפת לאוי ה14. היתה תשובה. הוא הכריז על עצמו כמלך השמש. יש משהו נאור מזה ?

















ז'ורז' בנז'מין קלמנסו (1841 – 1929 )

ראש ממשלת צרפת בסוף המאה ה18 , ראש ממשלת צרפת בכל ימי מלחמת העולם הראשונה וחבר קרוב של הסופר ויקטור הוגו ושל הצייר קלוד מונה.



מתוך ספרו האחרון :דימוסטנס :

"פאסקאל, שחזה הכל מראש, הצביע לפנינו על העובדה, שגדולי העולם נעקרים מתוך עצמם על ידי הפעלת שלטון, כי זו לא מאפשרת להם הסתכלות עצמית, אולם הם נשארים אומללים ועלובים לאחר נפילתם, משום שאין עוד איש אשר ימנע אותם מחשוב על עצמם.
דמוקרטיה איננה דימגוגיה. אין פירושה של דמוקרטיה שוויון מתמיד ובלתי ניתן לשינוי של כל הפרטים. לוא היה כך, הרי היו קיימים רק שני פתרונות לבעית המדינה והממשלה : או אנרכיה פשוטה כמשמעה, או בחירתם של כל פקידי הממשל ע"י הגרלה. שיטה אחרונה זו היתה נהוגה באטונה. אולם יודעים אתם בדיוק כמוני , שלא היה זה אלא משחק לראווה. המושלים האמיתיים לא היו אותן הרשויות שנבחרו בעזרת הפור… לא , דימוקרטיה היא ביסודה אותו משטר שבו מושלים באנשים על ידי שכבות של עילית. מצאו את הדרך הטובה ביותר ליצירת עילית -- זו הבעיה היסודית של הדמוקרטיה. המשטר חייב להיות כזה , שניתן יהיה לשאב מכל שכבות האומה… הרחיבו את השכבות המשכילות של המעמדות העליונים; סננו אותם על ידי הרחבת השכבות המשכילות של המעמדות הנמוכים, כך שהמושלים יחזרו לנקודת המוצא שלהם, ויובילו בכיוון שהאומה בכללותה תהא מסוגלת לקבלו ולהוציאו לפועל… תהיה אשר תהיה צורת הממשל של המדינה – סופו תמיד שיכנס לתלמים של בירוקרטיה, אלא אם כן יעמדו בראשו אישים יוצא דופן. מה , למעשה חייב הגוף האדמיניסטרטיבי להיות ? מנגנון עצום להבטחת החירות. מנגנון , שיהיה בכוחו לאפשר לחירות להתפתח בהדרגה. להשיג צדק חברתי – מאחר וזו הנקודה אשר בה מתמזגים האינטרסים של כל האזרחים. "



יעקב לוי - בית שערים ‏2/3/00

יום שני, 13 בדצמבר 2010

10 מכות מצרים או מו"מ תחת לחץ




10 מכות מצרים או משא ומתן תחת לחץ



על מה היתה המהומה, אז, לפני 3300 שנה?



מה ביקש משה מפרעה?



"ואמרו אלוהי העברים נקרא עלינו נלכה דרך שלושת הימים במדבר ונזבחה ליהוה אלוהינו פן תפגענו בדבר או בחרב" (שמות ה ג')

הבקשה הראשונית היא הרשות לעלות לרגל להר אלוהים ותו לו. אילו פרעה היה נענה לבקשה הזו, קרוב לודאי שהיהטוריה האנושית היתה מקבלת תבנית שונה.

סיפור המו"מ בין משה ואהרון לא רק מגלה את כוחו העדיף של משה, אהרון ואלוהיהם החדש אלא מגלה לא מעט על הכוחות הפוליטיים שפעלו במצרים בעת ההיא. אם המקרא נאמן עלינו בכל דבריו, הרי העדויות ישנן בתוך הטקסט התנ"כי. הרי לא נפסול חלק מן הכתוב, כי הורגלנו לקרא את הטקסט התנ"כי אחרת.



1.) הכוחות הפועלים במצרים

אתחיל מן הסוף, כלומר מרגע שיציאת מצרים החלה:

"וַיָּקָם פַּרְעֹה לַיְלָה, הוּא וְכָל-עֲבָדָיו וְכָל-מִצְרַיִם, וַתְּהִי צְעָקָה גְדֹלָה, בְּמִצְרָיִם: כִּי-אֵין בַּיִת, אֲשֶׁר אֵין-שָׁם מֵת. וַיִּקְרָא לְמֹשֶׁה וּלְאַהֲרֹן לַיְלָה, וַיֹּאמֶר קוּמוּ צְּאוּ מִתּוֹךְ עַמִּי--גַּם-אַתֶּם, גַּם-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל; וּלְכוּ עִבְדוּ אֶת-יְהוָה, כְּדַבֶּרְכֶם. " (שמות יב ל-לא)

אלה הדברים שאומר פרעה אחר נחיתת מכת הבכורות. הביטוי " גם אתם וגם בני ישראל" חוזר בצורות שונות כמה פעמים במקרא.

מאחורי משה ואהרון עמדו כוחות פוליטיים והם נהנו מאהדה של חלק מן האוכלוסיה המצרית. הרי כאשר הקרע בין אנשי פרעה ובין האנשים שעומדים אחרי משה נעשה סופי אומר המקרא בפירוש:

"וַיִּתֵּן יְהוָה אֶת-חֵן הָעָם, בְּעֵינֵי מִצְרָיִם; גַּם הָאִישׁ מֹשֶׁה, גָּדוֹל מְאֹד בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם, בְּעֵינֵי עַבְדֵי-פַרְעֹה, וּבְעֵינֵי הָעָם. (שמות ה ג)

משה גם נהנה מתמיכה עממית בתוך מצרים וכאמור בפסוק ב :

וּבְנֵי-יִשְׂרָאֵל עָשׂוּ, כִּדְבַר מֹשֶׁה; וַיִּשְׁאֲלוּ, מִמִּצְרַיִם, כְּלֵי-כֶסֶף וּכְלֵי זָהָב, וּשְׂמָלֹת. וַיהוָה נָתַן אֶת-חֵן הָעָם, בְּעֵינֵי מִצְרַיִם--וַיַּשְׁאִלוּם; וַיְנַצְּלוּ, אֶת-מִצְרָיִם. (שמות י"ב לה-לו) .

וגם:

"דַּבֶּר-נָא, בְּאָזְנֵי הָעָם; וְיִשְׁאֲלוּ אִישׁ מֵאֵת רֵעֵהוּ, וְאִשָּׁה מֵאֵת רְעוּתָהּ, כְּלֵי-כֶסֶף, וּכְלֵי זָהָב." (שמות ה ב)

כמו כן ידוע שעם בני ישראל יצאו ממצרים ערב רב.

וְגַם-עֵרֶב רַב עָלָה אִתָּם וְצֹאן וּבָקָר מִקְנֶה כָּבֵד מְאֹד (שמות יב לח)



סופרי התנ"ך מזלזלים באופן מופגן באנשים אלה ולא מקצים להם מקום במחנה ישראל ולא משתתפים אותם בחלוקת נחלאות. וכאשר מגיעים תחת הנהגתו של יהושע לערבות מואב, יהושע מצווה על מילת כל אלה שחצו את המדבר. היות וידוע שדור המדבר נידון שלא להגיע לארץ המובטחת, טכסי המילה בעצם יצרו ברית חדשה בין כל החוצים את המדבר, כולל כל אלה שלא היו בני ישראל המקוריים ובין בני ישראל עצמם. ה"ערב רב" נבלע באירגון השבטי החדש.









2.) הכוחות שפועלים במחנה הישראלי



"ויבואו שוטרי בני ישראל ויצעקו אל פרעה לאמר למה תעשה כה לעבדיך" (שמות ה ט"ו) פרעה בשלו :"נרפים אתם". (שמות ה ט"ז)

"ויראו שוטרי בני ישראל אותם ברע לאמור לא תגרעו מלבניכם דבר יום ביומו" (שם י"ט)

לבני ישראל המשועבדים היו שוטרים משלהם שהם שוב היו כפופים לשוטרים המצריים. שוטרי ישראל אלה לא סרו למרותו של משה. הם מלהתחילה התנגדו לפעולותיהם של משה ואהרון. כמו במצבים דומים בהיסטוריה היהודית הם חששו, בגלל החולשה של בני ישראל, שכל דרישה לשחרור יגרום רק להחמרת תנאיי החיים.

שוטרי ישראל, בין שהיו מבני ישראל ובין שהיו מצרים לא הזדהו עם עם העבדים.

"ויפגעו את משה ואת אהרון ניצבים לקראתם בצאתם מאת פרעה." "ויאמרו אלהם יראה יהוה עליכם וישפוט אשר הבאשתם את ריחנו בעיני פרעה ובעיני עבדיו לתת חרב בידם להרגנו." (שמות ה כ וכ"א)

במו"מ עם פרעה היו 3 צדדים. פרעה ועבדיו מצד אחד, משה ואהרון בשדם הצו האלוהי ובני ישראל שמיוצגים ע"י שוטריהם. הם לא רק מטיחים במשה ואהרון שהם מחמירים את מצבם באופן מוחשי. על מנת למנוע זאת הם מתנקשים בחיי משה ואהרון בצאתם מן הארמון

רש"י בהסבר לפסוקים אלה לא רק שלא מתכחש לעובדות אלא יודע לספר מי היו המתנקשים: "ניצים וניצבים - דותן ואבידם היו ." דותן ואבידן היו מראשי המתנגדים למשה גם אחרי יציאת מצרים. הם היו לויים ממשפחת קורח שלא השלימו עם חלוקת התפקידים במחנה הישראלי. כאשר הם התמרדו בגלוי משה נאלץ לתת הוראה להרוג אותם: "והאדמה פתחה את פיה ובלעתם (במדבר ט"ז כ"ד-ל"ה)



3.) משה חוזר אל שולחו

בלית ברירה משה חוזר אל אלוהים שולחו ומשטח את סבלות העם. ואלוהים מדבר עם משה על גורל בני ישראל בלשון "הם".

"וגם נקמתי את בריתי איתם לתת להם את ארץ כנען את מגוריהם אשר גרו בה." (שמות ו ד וה).

בני ישראל לא פנויים לתחינותיו של משה.

"וידבר משה כן אל בני ישראל ולא שמעו אל משה מקוצר רוח ועבודה קשה." (שמות ו ט)

משה מרגיש שאינו יכול לבצע את המוטל עליו:



(שמות ו יב)

תשובתו של אלוהים היא מאד מפתיעה :

" ויאמר יהוה אל משה ראה נתתיך אלוהים לפרעה ולאהרון אחיך יהיה נביאך." (שמות ז א)

אין ספק שסופרי התנ"ך ראו בשלב זה את משה כשליחו של אלוהים ואת אהרון כמשנה לו ומייצג את בני ישראל. אל משה מצטרף אחיו אהרון שהוא מוצג לאורך כל התנ"ך כחוליה מתווכת בין משה ובני ישראל.





4.) עשר מכות מצרים או מו"מ תחת לחץ



השלב הראשון- בקשה צנועה

מעתה ואליך משה הוא המוביל את כל המהלכים אבל אהרון מבצע את המגיה והניסים לפני פרעה.

"...ואמרת אל אהרון קח את מטך והשלך לפני פרעה יהי תנין." (שמות ז ט').

למרות שהתנין של אהרון גובר על אלה של חרטומי מצרים , פרעה לא משתכנע ואז משה מתערב ובהוראת אלוהים הוא לוקח את מטהו, זה שיכול לההפך לנחש ופוגש את פרעה כאשר זה ירד בבוקר אל היאור.

"לך אל פרעה בבוקר הנה יוצא המימה וניצבת לפניו על שפת היאור ומטה אשר נהפך לנחש תקח בידך. ואמרת אליו יהוה אלוהי העברים שלחני אליך לאמר שלח את עמי ויעבדני במדבר. (שמות ז ט"ו-ט"ז')

עדיין דרישתו של משה בשם אלוהים היא לאפשר יציאה למדבר ולעבד שם את אלוהי העברים. לאור סירובו השני של פרעה יצא אהרון ויטה את מטהו על מי היאור והם הופכים לדם. הדגה ביאור מתה ואין מים לשתיה. פרעה חוזר אל ארמונו ונותן הוראה לחפור בארות בשביל מי שתיה. לדידו של פרעה הבעיה נפתרה. "ויחפרו כל מצרים סביבות היאור מים לשתות...") (שמות ז כד)



השלב השני- פרעה ומשה מנסים להתפשר

עדיין הדרישה המקורית עומדת על כנה.

("...שלח את עמי ויעבדני.) (שמות ז כז)

ומשה שולח את אהרון עם מטהו והוא מציף את ארץ מצרים בצפרדעים. הפעם פרעה מראה סימני חולשה:

"העתירו אל יהוה ויסר את הצפרדעים ממני ומעמי ואשלחה את העם ויזבחו ליהוה") (שם ח ד') הפעם משה מתרכך קצת והוא מסכים חלקית לדרישתו של פרעה והוא מבקש מאלוהים להסיר את הצפרדעים מן היבשה אבל לא מן היאור.

"ויאמר משה לפרעה התפאר עלי ולמתי אעתיר לך ולעבדיך ולעמך להכרית הצרדעים ממך ומבתיך רק ביאור תשארנה. למען תדע כי אין כיהוה אלוהינו" (שמות ח ה-ו').



שלב שלישי- איום על השלמות הטריטוריאלית של מצרים

פרעה חוזר בו ואהרון יטה את מטהו והופך את אבק מצרים לכינים. ובמהרה מתנפל הערוב על כל ארץ מצרים מלבד על חבל ארץ גושן.

"ושמתי פדות בין עמי ובין עמך למחר יהיה האות הזה." (שמות ח יט)

משה מצליח להפריד בין ארץ גושן ובין מצרים גופא. אם אין אפשרות לצאת ממצרים ניתן מעתה לקיים פולחן ליהוה בארץ גושן. פרעה לא מתלהב מן ההפרדה הפולחנית הזאת והוא מציע הצעה נגדית :"

ויקרא פרעה אל משה ולאהרון ויאמר לכו זבחו לאלוהיכם בארץ". (שמות ח כא)

משה לא מקבל את הצעת פרעה:

"לא נכון לעשות כן כי תועבת מצרים נזבח ליהוה אלוהינו , הן נזבח את תועבת מצרים לעיניהם ולא יסקלונו" (שמות ח כב).

משה טוען שאי אפשר לערבב בין פולחנים וזבחים לאוהים נפרדים. העברים לא מוכנים להשתמש בפולחנם ב"תועבת מצרים"(שמות ח כב) אולי בהמות-קרבן שגודלו בידי מצרים? והמצרים שהם הרוב עלולים לסקל את בני ישראל כאשר יבצעו פולחן זר לעם המצרי על אדמת מצרים.(שמות ח כב)

ושוב הדרישה: "דרך שלושת ימים נלך במדבר וזבחנו ליהוה אלוהינו כאשר יאמר אלינו" (שמות ח כג)



שלב רביעי - פרעה מסכים אבל ....

הפעם פרעה נכנע:

"ויאמר פרעה אנוכי אשלח אותכם וזבחתם ליהוה אלוהיכם במדבר רק הרחק לא תרחיקו ללכת תעתירו בעדי. (שם כ"ד')

פרעה מסכים לדרישות משה אבל מבקש הבטחה שבגמר הפולחן בני ישראל יחזרו למצרים.

ברגע שהאיום מוסר פרעה חוזר לסורו ותגובתם של אלוהים משה היא להביא כליה על כל בעלי החיים של מצרים.

"הנה יד יהוה היה במקנהך אשר בשדה בסוסים בחמורים בגמלים בבקר ובצאן דבר כבד מאד. והפלה יהוה בין מקנה ישראל ומקנה מצרים ולא ימותו מכל לבני ישראל דבר." (שמות ט ג-ד)

המכה הבאה היא שחין- אבעבועות , שאינו מרכך את לבו של פרעה.

אלוהים נזעם והוא מאיים בהכחדתם של פרעה וכל מצרים:

"כי עתה שלחתי את ידי ויך אותך ואת עמך בדבר ותכחד מן הארץ" (שמות ט טו)

אלוהים/משה נרתע מצעד קיצוני והוא מביא על מצרים ברד:

"וירד עליהם ברד ומתו" (שם י"ט')

אבל לא רק ברד:

" ויהי ברד ואש מתלקחת בתוך הברד הכבד אשר לא היה כמוהו בכל ארץ מצרים מאז היתה לגוי" (שם כ"ד').

ושוב: " רק בארץ גושן אשר שם בני ישראל לא היה ברד." (שמות ט כו).

ארץ גושן הוא מחוז נפרד ממצרים.גם עבדי פרעה מפצירים במלכם:

"עד מתי יהיה זה לנו למוקש שלח את האנשים ויעבדו את יהוה אלוהיהם הטרם תדע שאבדה מצרים " (שמות יז)

פרעה מנסה עכשיו להרגיע את משה ולהכיר בעליונות יהוה על אלוהי מצרים, אבל בפועל לא מוכן לשחרר את בני ישראל. פרעה מודיע למשה ואהרון:

"חטאתי הפעם יהוה צדיק אני ועמי רשעים" (שמות ט כ"ד')

כאן יש תפנית מענינת במ"מ. הברד בא באביב. אמנם יבולים מוקדמים הושמדו אבל לא היבולים העיקריים שמניבים רק בסוף הקיץ. זו היתה לפרעה הזדמנות שוב לחזור לו מדבריו:

יָדַעְתִּי--כִּי טֶרֶם תִּירְאוּן, מִפְּנֵי יְהוָה אֱלֹהִים. לא וְהַפִּשְׁתָּה וְהַשְּׂעֹרָה, נֻכָּתָה: כִּי הַשְּׂעֹרָה אָבִיב, וְהַפִּשְׁתָּה גִּבְעֹל. וְהַחִטָּה וְהַכֻּסֶּמֶת, לֹא נֻכּוּ: כִּי אֲפִילֹת, הֵנָּה. וַיֵּצֵא מֹשֶׁה מֵעִם פַּרְעֹה, אֶת-הָעִיר, וַיִּפְרֹשׂ כַּפָּיו, אֶל-יְהוָה; וַיַּחְדְּלוּ הַקֹּלוֹת וְהַבָּרָד, וּמָטָר לֹא-נִתַּךְ אָרְצָה. וַיַּרְא פַּרְעֹה, כִּי-חָדַל הַמָּטָר וְהַבָּרָד וְהַקֹּלֹת--וַיֹּסֶף לַחֲטֹא; וַיַּכְבֵּד לִבּוֹ, הוּא וַעֲבָדָיו. וַיֶּחֱזַק לֵב פַּרְעֹה, וְלֹא שִׁלַּח אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר יְהוָה, בְּיַד-מֹשֶׁה. (שמות ט לא-לה)

הברד ,האש והקולות באו בעונת האביב. השעורה והפשתה ניזוקו אבל החיטה, הכוסמת והפשתה לא ניזוקו "כי אפילות הם". וזה הספיק לפרעה לבטל את כל הסכמותיו הקודמות.

הצעד הנגדי הבא של משה הוא הבאת הארבה על מצרים שיכלה כל מה שנשאר מהמכות הקודמות.

"וכיסה את עין הארץ ולא יכול לראות את הארץ" (שמות י ה).

לעבדי פרעה נמאס והם מפצירים באדונם:

"..עד מתי יהיה זה לנו למוקש שלח את האנשים ויעבדו את יהוה אלוהיהם, הטרם תדע שאבדה מצרים" (שמות י ז)



שלב חמישי- סוף סוף מו"מ תכליתי

פרעה שואל:

"...לכו ועבדו את אלוהיכם מי ומי ההולכים." (שמות י ח')

תשובתו של משה:

" בנערינו ובזקנינו נלך בבנינו ובנותינו בצאננו ובבקרנו כי חג יהוה לנו" (שם ט') לזה פרעה לא מסכים:

"לא כן לכו נא הגברים ועבדו את יהוה ואותה אתם מבקשים וידרש אותם מאת פני פרעה" (שם י"א) .

פרעה חוזר לנקודת ההתחלה ומסכים לשחרר את הגברים לעבודת יהוה אבל לא את כל יתר בני העם והעדרים שלהם. הוא איננו מוכן לוותר על העבדים שלו ודורש שילכו באשר ילכו אבל יחזרו.



שלב שישי - המשך המו"מ תוך האיומים ההדדיים

עכשיו שולח אלוהים ארבה על מצרים. עם רוח קדים באה הארבה וזה משמיד גם את הגידולי שדה האפילים. ואחרי הארבה פרעה התחנן שוב להסיר ממנו את המוות הזה (שמות י י"ז) וכצפוי משה נעתר ואלוהים הפך את רוח הקדים לרוח ים.

"וישא את הערבה ויתקעהו ימה סוף " (שמות י י"ט)

ועכשיו בא החושך על מצרים לשלושה ימים.

עתה יש לפרעה הצעת פשרה שבאה לקראת דרישותיו של משה:

"..לכו עבדו את יהוה רק צאנכם ובקרכם יוצג גם טפכם ילך עמכם. " (שמות י כ"ד)

משה משיב לו בלאו רבתי:

"...אתה תתן בידינו זבחים ועלות ועשינו לאיהוה אלוהינו. גם מקננו ילך עמנו ולא תשאר פרסה כי ממנו נקח לעבוד את יהוה אלוהינו ואנחנו לא נדע מה נעבוד את יהוה עד בואנו שם" (שם י כ"ה-כ"ו')

במילים אחרות :" אתה חייב לספק לנו בהמות לזבחים, כי איננו בטוחים שנגיע אל הר אלוהים עם כל העדרים שנצא איתם ממצרים.

פרעה מסרב. הוא רותח מזעם על דרישתו של משה ומזהירו :

"...לך מעלי השמר לך אל תסף לראות פני כי ביום ראתך פני תמות" (שמות י כח)

משה משיב בגאווה:

.. כן דברת לא אוסיף עודד ראות פניך". (שמות י כט)

אלוהים צריך להרגיע את משה הנסער:

" עוד נגע אחד אביא על מצרים ואחרי כן ישלח אתכם מזה כשלחו כלה גרש יגרש אתכם מזה". (שמות י"א א')

סופרי המקרא משבחים את משה על עמידתו בפני פרעה:

" וגם האיש משה גדול מאד בארץ מצרים בעיני עבדי פרעה ובעיני העם". (שמות יא ג)

בזה תם המשא ומתן ולא הושגה הסכמה בין משה ופרעה. השא ומתן נכשל.



השלב הסופי- מכת הבכורות

ובלית ברירה מתחיל פרק חדש לגמרי.מתחילים ההכנות ליציאת מצרים ללא הסכמת המצרים. מכת הבכורות היא המכה הסופית שמצרים לא מסוגלת לעמוד לפניה.

...כַּחֲצֹת הַלַּיְלָה, אֲנִי יוֹצֵא בְּתוֹךְ מִצְרָיִם. וּמֵת כָּל-בְּכוֹר, בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם--מִבְּכוֹר פַּרְעֹה הַיֹּשֵׁב עַל-כִּסְאוֹ, עַד בְּכוֹר הַשִּׁפְחָה אֲשֶׁר אַחַר הָרֵחָיִם; וְכֹל, בְּכוֹר בְּהֵמָה. וְהָיְתָה צְעָקָה גְדֹלָה, בְּכָל-אֶרֶץ מִצְרָיִם, אֲשֶׁר כָּמֹהוּ לֹא נִהְיָתָה, וְכָמֹהוּ לֹא תֹסִף. (שצמות יא ד- ו)

ואימת אלוהים עומדת באויר.מה הוא יחולל בעתיד, שיהיה גרוע מקודמו?

המצרים מבולבלים:

"וירדו כל עבדיך אלה אלי וישתחוו לי (אומר משה לפרעה?) צא אתה וכל העם אשר ברגליך (אומר פרעה?) ואחרי כן אצא (אומר משה?) ויצא (כלומר משה) מעם פרעה בחרי אף." (שמות י"א ח)



וכתוצאה מכך משה נותן את ההוראות להכנת היציאה ממצרים. ראשית את הוראות הזבח האישי המשפחתי הראשון, שישאר האות לברית הנצחי בין אלוהים ועמו.





5.) הכוכב "רעה" והדם

בשמות פרק י' ישנה פיסקה מוזרה.

"וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם, יְהִי כֵן יְהוָה עִמָּכֶם, כַּאֲשֶׁר אֲשַׁלַּח אֶתְכֶם, וְאֶת-טַפְּכֶם; רְאוּ, כִּי רָעָה נֶגֶד פְּנֵיכֶם."

( הדובר הפרעה עצמו.)

רש"י מפרש את "רעה" כשם של כוכב לפי מדרש אגדה, כוכב שמסמל עבור כולם מלחמה ודם. הכוכב עולה במדבר, כלומר במזרח. פרעה קיווה שכוכב זה יביא כליון על הגברים של בני ישראל. יכול להיות שהכוונה לRAA אל השמש המצרי? בתקופה זו לפני 3500 שנה עלתהה שמש בחודשי יולי-אוגוסט במזל אריה. מזל אריה היה המזל שבישר עוצמה,מלחמה ודם. כל הישויות הפוליטיות הקדומות לקחו לכן את האריה כסמל לעוצמתם. כוכב "אריה" הוא בין הבולטים בשמי הקיץ ונראה בימי קדם בבהירות פי כמה מהיום. האסטרולוגים פירשו מה שפירשו ויציאת ישראל למדבר נדחה.

אם יציאת מצרים היתה צריכה להיות באמצע השנה בהתאם לדבריו של פרעה או איצטגניו, כאשר השמש עלתה אז במזל אריה, יכול להיות שהמקרא וגם רש"י מוסרים נכון ש"רעה" היא השמש שעולה במזל אריה ומבשרת מלחמה ודם? הרי מקודם סופר לנו שהברד ירד על מצרים בין קציר השעורה וקציר החיטה. כנראה משה קיבל את אזהרתו של פרעה.

הפסוק חוזר בהרחבה בשמות ל"ב י"ב'.

"לָמָּה יֹאמְרוּ מִצְרַיִם לֵאמֹר, בְּרָעָה הוֹצִיאָם לַהֲרֹג אֹתָם בֶּהָרִים, וּלְכַלֹּתָם, מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה; שׁוּב מֵחֲרוֹן אַפֶּךָ, וְהִנָּחֵם עַל-הָרָעָה לְעַמֶּךָ. זְכֹר לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיִשְׂרָאֵל עֲבָדֶיךָ, אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לָהֶם בָּךְ, וַתְּדַבֵּר אֲלֵהֶם, אַרְבֶּה אֶת-זַרְעֲכֶם כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמָיִם; וְכָל-הָאָרֶץ הַזֹּאת אֲשֶׁר אָמַרְתִּי, אֶתֵּן לְזַרְעֲכֶם, וְנָחֲלוּ, לְעֹלָם. וַיִּנָּחֶם, יְהוָה, עַל-הָרָעָה, אֲשֶׁר דִּבֶּר לַעֲשׂוֹת לְעַמּוֹ. " (שמות לב יב-יד)

אבל רש"י קושר לחלק הזה של המאבק עוד ענין אחר .הכוכב "הרעה" קשור לדם, לשפיכת דמים. זהו מועד מיוחד להקרבת קרבן. אולי לא ניתן היה בימים הקדומים ביותר שלנו לקיים את טקס המילה אלא בקונסטלציה מיוחדת של גרמי השמים. בזמן מסע אי אפשר לצפות טוב בכוכבים והמילה נדחת. שני מאורעות מעידים על כך:

משה לא הספיק למול את בנו השני אלעזר לפני או תוך כדי המסע ממדין בחזרה למצרים. ציפורה מלה את בנה ביוזמתה באבן צור ואמרה את המישפט הסתום : "חתן דמים תהיה לי" (שמות ה כה)



יהושע נאלץ בסיום מסע המדבר, כעבור 40 שנהלצוות לימול את כל הצעירים שנולדו במשך המסע ולא נימולו. "ואת הבניהם הקים תחתם אותם מל יהושוע כי ערלים היו כי לא מלו אותם בדרך". ו "יאמר יהוה אל יהושע היום גלתי את חרפת מצרים מעליכם ויקרא את שם המקום גלגל עד היום הזה.) (יהושוע ה ז וט(

אולי יש כאן עדות על נוהג קדום לקשור את מילת הבן עם הופעת כוכב מסוים בשמים. זהו גם לא הפעם היחידה שבה המקרא מספר על קרבן הדם האנושי או השימוש בדם כזה לצרכים פולחניים. מילת הזכרים והקזת טיפת דם קשורה ללא ספק לפולחנים מלפני עשרות אלפי שנים, לרצות את האלים ע"י הדם. הדם הוא מזון האלים ,בה' הדיעה, של כל האלוהים הקדומים.

עד היום אכילת דם ע"י בני אנוש שווה ערך ל"אכילת הנפש" ואסורה מכל. בכל צורת שחיטה מושם הדגש על ניקוז מקסימלי של דם מן הבהמה או העוף. ביוון העתיקה האלים ניזונו מנקטר, במזרח הקדום האלים ניזונו מדם.

אין לי ספק שכאשר נכתבו או חוברו ספרי התורה לא היה שימוש בדם לצרכי הפולחן אלא בבית המקדש ורק בידי הכוהנים לפי כללים חמורים ומוקפדים. אבל עוד באותה התקופה היו מודעים למנהגים עתיקים, גם אם משמעותם לא היתה כבר נהירה לאיש או שהמינהגים העתיקים השתנו ברבות הדורות.





יום חמישי, 2 בדצמבר 2010

יוסף - ממציא השיטה הפוידאלית ?

   אני יוצא מתוך הנחה שמה שהמקרא מספר לנו מעוגן במציאות, גם אם המסגרת הסיפורית קבלה גוון אישי.כל האפוסים הקדומים מבליטים את הגיבורים ומעשיהם ורק בעקיפין אנחנו לומדים מהם על תנאי החיים בימים ההם. לאבותינו לא היו אמצעי יצוג מאבן, כמו לשליטי האימפריות העתיקות. הם לא פיתחו את היצוג הויזואלי אבל הם היו אלופים בשימוש באמצעי יצוג בסיפור ובכתב. כל המקרא מבוסס על כך שגם ה"סופרים" העתיקים מלשון לספר וגם הקהל חונך מאות בשנים לשמע ולהפנים.
הקריאה במקרא כה מרשימה, שהיא לא מעוררת בקורא של היום התחושה - "לא היה ולא נברא", להפך כמו שחז"ל כבר ידעו: "התורה מדברת בלשון בני אדם" . הקורא המצוי היה רוצה לדעת יותר פרטים ממה שהתורה מספקת. התחושה היא שלכל פסוק היתה משמעות בעיני אנשי הדור ההוא לפני 3000 שנה.

יוסף - שליט מצרים?הסיפור של יוסף והתמנותו לממלא מקומו של פרעה עשוי להיות הד, בלבוש אגדה אישית לאירועיים טראומתיים עבור המצרים ובני ישראל גם יחד.

בסיום השולשלת הXII נחלש השלטון המרכזי של מצרים ושבטים זרים, ממוצא כנעני פלשו למצרים וקבעו ב-1720 BC את בירתם בעיר אווריס בדלתה המזרחית. לא ידוע הרבה על שלטון ההיקסוס במצרים ועוד פחות ידוע על גורלם, כאשר מצרים התאחדה וגירשה אותם מתוכה. שלטונם ערך עד המאה 16 לפני הספירה. (היקסוס היה הכינוי המצרי עבור "שליטים מארצות ניכר" (קנוהל- "מעין באנו" דף 32 ) שלטונם לא היה יציב והם גם השתמשו בפרעונים כבובות.  מוצאם לא ברור, אולי כנעני או טרום כנעני. אולי הם שייכו לקטגוריה של שבטים שהמצרים קראו "חבירו או עפירו" כלומר שבטים נוודים. שבטים אלה היו אוייבי הציויליזציה המצרית כמו בכל מקום שבו שבטים נודדים נוטים לאיים על עמים חקלאים מיושבים.
 אולי אפשר לכנות את יוסף ל"ממציא השיטה הפאודלית". כי הוא, על פי המסופר במקרא, הפך את איכרי מצרים לצמיתים על האדמותיהם שמקודם היו רכושם הם.

הפירוש שיוסף נתן לחלומו של פרעה, על 7 הפרות השמנות ו7 הפרות הרזות , שימש עילא לשינויים שיטתיים ומרחקי לכת בכל שיטת הכלכלה של מצרים הקדומה. אין איש שיכול לאמת את הסיפור שמסופר על מעשיו של יוסף ואין גם אפשרות לקבוע באיזה שנים שליטי מצרים נעשו בעלי כל קרקעות המדינה, להוציא את אדמות הכוהנים המצרים. עלינו לתת "קרדיט" לסופרים הקדומים שהם עדיין ידעו מה קרה אז, גם למה הם הכתירו את יוסף כאחראי לכל התהליך, שניתן לשער שארך יותר מ"שבע השנים הטובות והרעות".
ואלה הצעדים השלטוניים שננקטו במצרים ביוזמת יוסף על פי התורה:

1.) העברת השלטון לראש הזרוע הביצועית
" ועתה יראה פרעה איש נבון וחכם וישיתהו על ארץ מצרים" (בראשית מ"א ל"ג) יוסף מתמנה למשנה המלך עם כל הסמכויות של פרעה.
"ויאמר פרעה אל יוסף ראה נתתיך על כל ארץ מצרים " (מ"א מ"א)
" ויסר פרעה את טבעתו מעל ידו ויתן אותה על יד יוסף" (מ"א מ"ב)

סמלי השלטון במצרים היו המטה הכפול בידיו וכיסוי הראש עם סמלי מצרים העליונה והתחתית. העברת הטבעת מסמל על כן את העברת השלטון המבצעת לידי יוסף. יוסף מקבל מינוי של ביצוע תכנית החרמת הדגן ואיכסונו בממגורות מלכותיות.
ולא רק לשם איזון בין שנות בצורת ושנות שפע. במצרים המושקית ע"י היאור אין שנות בצורת.

2.) הקמת מנגנון אכיפה
"יעשה פרעה ויפקד פקדים על הארץ וחימש את ארץ מצרים שבע שני השבע" (מ"א ל"ד)
הצעד הראשון של יוסף היה למנות פקחים חמושים , אשר יפקחו מטעמו, או מטעם השליט החדש, כי פרעה הפך ל"שליט-בובה".
ככל שניתן להבין מתוך תיאור המתרחש, פקחים אלה ביצעו בפועל את מדיניות השליט או השליטים החדשים. במקצתם, במקרה זה

5 אנשים נבחרים מתוך משפחות אחיו של יוסף שבאו לפני פרעה והתמנו לתפקידים בחצרו. (מ"ז ב') השערתי היא שהם היוו בהמשך את ראש המנגנון החדש שהשתלט על כלכלת מצרים, אולי באמצעות החימוש שניתן להם.

3.) איוש המנגנן באנשים נאמנים ליוסף
"ויבוא יוסף ויגד לפרעה ויאמר אבי ואחי צאנם ובקרם וכל עדר להם באו מארץ כנען והנה בארץ גושן." (מ"ז א')
נאמר : "...אנשי מקנה היו עבדיך מנעורינו ועד עתה גם אנחנו וגם אבותינו בעבור תשבו בארץ גושן כי תועבת מצרים כל רועי צאן". (מ"ו ל"ד)
נאמר : "ומקצה אחיו לקח חמישה אנשים ויציגם לפני פרעה"(מ"ז ב')

משני הפסוקים יחד ניתן להבין שרועי צאן או מקנה היו שנואים על המצרים והם לא סבלו אותם בקרבם, אלא באזור גושן שגבל בכנען ורק שם הורשו הפולשים החדשים להתישב. אבל מסתבר שבני ישראל קבלו בכל זאת את משרות הפקחים.

4.) השלמת השלב הראשון של התכנית, עדיין האוכלוסיה משתתפת בתהליך
"ויקבצו את כל האוכל השנים הטובות האלה ויצברו בר תחת יד פרעה אוכל בערים ושמרו" (מ"א' ל"ה)
"והיה האוכל לפקדון בארץ לשבע שני הרעב אשר תהיין בארץ מצרים ולא תכרת הארץ ברעב." (שם ל"ו') האוכל ש/ימש להזנת האוכלוסיה בשבע השנים הרעות.

5.) יוסף מקבל לאישה מצרית רמת מעלה
"ויקרא פרעה את שם יוסף צפנת פענח ויתן לו את בת אסנת בת פוטי פרע כוהן און לאישה ויצא יוסף על ארץ מצרים" (מ"ה)
שלוש קביעות בפסוק אחד: יוסף מקבל שם מצרי "צפנת פענח" - כנראה השם היה כצנינים בעיני המספר הקדום והוא משבש אותו .  בספרות הנוצרית הקדומה יש ליוסף שם YUYA.
הוא מקבל לאישה בת איש רם מעלה ,אבל לא אישה מבית פרעה עצמו.

6.) חלוקת מצרים לאזורי כפר ועיר
"... ויתן אוכל בערים אוכל שדה העיר אשר בסביבותיה נתן בתוכה." (מ"ח)
 לפנינו דיווח על צעדים אדמיניסטרטיביים שקבעו מחדש את גבולות הפנים של מצרים וגם התמנו פקחים חמושים לכפות אותם. בערים הורשו "למשוך מזון רק מתוך הכפרים שהקיפו אותם. כל יתר הכפרים היו חייבים להעביר את דגנם לממגורות ממלכתיות. זה היה הצעד הראשון. כי מיד כתוב : : ליוסף יולדו שני בנים בטרם בוא שנת הרעב....".( שם מ"ח נ')
בפרק זה יש גם הערה מענינת על הכשרים החשבוניים של המצרים הקדומים. כמות הדגן שיוסף השיג בדרך זו היה מספר אין סופי - או בלשון המקרא: "ויצבור יוסף בר כחול הים הרבה מאד עד כי חדל לספור כי אין מספר".(מ"ח מ"ט')

7.) אלוהים, בעל ושלחין
בשני הפסוקים הבאים אנחנו למדים על פי נבואת יוסף, שהיה רעב במצרים והוא התפשט גם אל ארץ כנען. יש להתפלא על סדר הדברים. למצרים היתה מערכת השקיה ענפה, שהעבירה את מי היאור אל השדות, כנען היתה ארץ עם חקלאות בעל, ללא השקיה. הדין נותן שהבצורת היתה צריכה להקדים את כנען למצרים.
"חקלאות בעל" הוא מושג שמי עתיק . האל בעל היה בכל הארצות המקיפות את ים התיכון האל ששלט בגשם, ברעמים ובברקים. התפילה אליו כאל עליון כנעני באה להבטיח את כמות המשקעים השנתית שהבטיחה יבול ואיפשרה חיים. סמליו של בעל או צאוס כפי שהוא נקרא ביוון, היו חצי הברק ותקיעת שופרות שחיקו את הרעמים. גם היום התוקע בשופר נקרא עדיין "בעל תוקע".
הכנענים בתקופה זו של ההיסטוריה לא רק היו בעלי עדרים והם פיתחו חקלאות באזורים השחונים סביב העמקים הפוריים. הם היו חסרי כל אמצעי להבטיח משקעים וצמיחת עשבי מרעה זולת הפניה ל"בעל" . גם חוקי המסוי של השמיים העתיקים, במידה שנוצרו דפוסים של שליט-מגן וה"עם" שלו, נקבעו מוקדם מאד בהיסטוריה והם קבעו שיש להפריש מעשר מכל יבולי הבעל ,לעומת אחוז נמוך יותר שבעלי קרקעות שפיתחו מתקני השקייה היו צריכים לשלם. (ראה רוברטזון סמית " הדת של השמיים" )

8.) בני יעקב/ישראל מקבלים קרקעות המדינה
בפרק מ"ז י"א אנחנו למדים על יישובם של בני יעקב בארץ גושן "ויושב יוסף את אביו ואת אחיו ויתן להם אחוזה בארץ מצרים במיטב הארץ בארץ רעמסס כאשר ציווה פרעה." פסוק י"ב אומר : ויכלכל יוסף את אביו ואת אחיו ואת כל בית אביו לחם לפי הטף". ומיד ממשיך בפסוק הבא :"ולחם אין בכל הארץ כי כבד הרעב מאד.....". כלומר יעקב ובני ביתו קבלו את כלכלתם ממחסני פרעה. הרי שליט מצרים הנוכחי, יוסף, נהיה עכשיו בעל הבית האמיתי במצרים והנפיק קודם כל את תכולת הממגורות לשבטו. זה מנהג עתיק וכל עמים הקדומים השלימו עם העובדה שלבני הבית והמקורבים לשליט יש זכויות יתר.

9.)העברת כל הרכוש של המצרים לידי "פרעה"
הצעד הבא של יוסף היה למכור לנזקקים בר תמורת תשלום בכסף. פסוק ט"ו : "וילקט יוסף את כל הכסף הנמצא בארץ מצרים ובארץ כנען בשבר שהם שוברים ויבא יוסף את הכסף בית פרעה." אני מניח שגם כנענים היו צריכים לשלם מחיר מופקע עבור הדגן ש"קנו" במצרים.

10.) החרמת כל המקנה לטובת "פרעה"
אבל הכסף נגמר גם במצרים וגם בכנען. ובאו אל יוסף לאמור: "...הבה לנו לחם למה נמות נגדך כי אפס הכסף " (מ"ז ט"ו) ותשובתו של יוסף בא מיידית, כמו בתכנית ערוכה מראש שלבים שלבים: "...הבו מקניכם ואתנה לכם במקניכם אם אפס הכסף" (מ"ז ט"ז) הנוסח יכול ללמד אותנו שמחיר הדגן היה מופקע , באותה המידה כמו התשלומים הנדרשו קודם בכסף.

11.) החרמת אדמות מצרים לטובת "פרעה"
בשנה הבאה, בשלב הבא, בא פסוק מאלף: (מ"ז י"ח') " ...לא נכחד מאדוני כי אם תם הכסף ומקנה הבהמה אל אדוני לא נשאר לפני אדוני בלתי אם גויתנו ואדמתנו". גם לשון מתרפסת וגם הצעה, "שלא ניתן לסרב לה!" והמקרא ממשיך לספר: "...קח אותנו ואת אדמתנו ונחיה אנחנו ואדמתנו עבדים לפרעה". יוסף מקבל את ההצעה ו"יקן יוסף את כל אדמת מצרים לפרעה כי מכרו המצרים איש שדהו כי חזקה עליהם הרעב ותהיה הארץ לפרעה" (מ"ז כ') אכן המצרים "מכרו" לפרעה את אדמותהם כי יוסף "הסכים לקנות" אותן. רק תנאי אחד השכילו הפלחים לכפות על פרעה. הבטחת זרעים לשנת הזרע הבא: (מ"ז י"ט) ".. תן זרע ונחיה ולא נמות והאדמה לא תשם" יוסף נענה לדרישה זו: (מ"ז כ"ז) " ויאמר יוסף אל העם הן קניתי אתכם היום ואת אדמתכם לפרעה הא-לכם זרע וזרעתם את האדמה."

12.)ריכוז כל האוכלוסיה בערים
" ואת העם העביר אתו לערים מקצה גבול מצרים עד קצהו"( מז" כ"א') איננו יודעים אם צעד זה ננקט אך ורק בגלל הבצורת או בגלל סיבות של שליטה על המונים שתלויים בשלטון למזונם. המצרים הפכו סופית לעבדים. מקודם הכפרים היו צריכים לכלכל את העיר ועכשיו הם הפכו לשכירי יום או עבדים בארצם הם. זהו תהליך מוכר לנו מן ההווה. במידה ואדמת הכפרים לא יכולה לפרנס את כל אוכלוסיה, זו זורמת אל הערים.

13.)מיסוי
יוסף ניצל את המצב שנוצר וכפה על מצרים משטר מסים שהוא כפול מהמקובל בעת העתיקה. המעשר שאנחנו לפי דין תורה חייבים להפריש מכל יבול היתה מכסת המיסוי המקובלת בכל המזרח התיכון העתיק. (רוברטזון) 20 אחוז הוא שיעור כפול ומנציח את הפלח כעבד לכל החיים.: "והיה בתבואות ונתתם חמישית לפרעה וארבע הידת יהיה לכם לזרע השדה ואכלתם ולאשר בביתיכם ולאכל לטף". (מ"ז כ"ד') אני מניח שההנמקה המשפטית למיסוי הגבוה שלפרעה מגיע מעשר כבעל השלטון והאחראי על המקדשים וגם עוד מעשר על היותו עכשיו בעל האדמות הישיר.( הידת היא מידה מצרית.)

14.) פטור ממיסים ומהחרמות למעמד הכוהנים
" רק אדמת הכוהנים לא קנה כי חוק לכוהנים מאת פרעה ואכלו את חוקם אשר נתן להם פרעה על כן לא מכרו את אדמתם." (מ"ז כ"ב) "חוקם" המקרה זה יש להבין כמכסה הבר שהוקצתה להם.
" רק אדמת הכוהנים לבדם לא היתה לפרעה". (מ"ז כ"ו')
במזרח העתיק תפקידי המלך העליון והכוהן הראשי היו קשורים זה לזה. לכן זה מתקבל על הדעת מאד שכך נהגו. ועד היום הזה יש ארצות , שבהן הכנסיה היתה חלק מן השלטון וקבלה זכויות יתר מרחיקות לכת בחוקי רכוש ומיסוי. אבל מענינת מאד הערתו של רש"' שגם אחרי תקופת יוסף, שבט לוי, שבטו של משה ואהרון, היה פטור מעבודת פרך במצרים.

15.) מות יעקב
" ויצו יוסף את עבדיו את הרופאים לחנוט את אביו ויחנטו הרופאים את ישראל." וימלאו לו ארבעים יום כי כו ימלאו ימי החנוטים ויבכו אותו מצרים שבעים יום." (בראשית נ ב- י"א) מנהגי קבורה ואבלות הם מן המנהגים היותר מוקפדים בכל מערכת דתית. מפליא הדבר שיעקב-ישראל מת וגופתו טופלה כמנהג המצרים, אבל של שבעים יום כולל ארבעים יום החניטה עצמה. רק מאוחר יותר ביקש יוסף רשות להביא את אביו לקבורה שניה במערת המכפלה בחברון, במערת הקבורה שרכש אברהם מאת עפרוני החיתי. פרעה לא רק התיר את העברת גופת יעקב לכנען, נוסף על כל בני ביתו של יוסף ובני ביתי אחיו ,גם משלחת רשמית של השלטון הצטרף למסע ההלוויה המלכותי. הנשים והילדים נשארו בארץ גושן. בגורן האטד בעבר הירדן ישבו שבעה. במצרים הוכרז אבל לאומי. בתום השבעה הוסע הארון לחברון ונטמן שם.

גם יוסף נפטר במצרים ונחנט שם והושם שם בארון. עצמותיו הגיעו מאוחר יותר אל ארץ כנען לא מסופר לנו איך הגיעו ארצה. חז"ל קבעו שבני ישראל לקחו איתם את ארון יוסף במסעם דרך המדבר לכנען.

יעקב לוי 
תל-אביב
דצמבר 2010




יום שבת, 13 בנובמבר 2010

מה קורה שהתנ"ך מתורגם לשפות מודרניות

אין כמו התנ"ך המקורי.


התנ"ך המתורגם , משמש כאלפים שנה ככלי בסיסי ליצירת שפהכתובה בעמים חסרי שפה כתובה משלהם. כאשר נוצרים וגויים אחרים מתרגמים אותו לשפתם יש חלקים רחבים בתנ"ך המקורי שלא ניתן כלל לתרגם אותם, כי צמיחתם היא ממצאיות מנטלית ואינטלקטואלית יחודית של עם ישראל. לא אחת מתגלים פסוקים שמעידים על הגות פילוסופית שאיננה ניתנת ליציקה לכלים לשוניים שהמתרגמיםהשונים מצויידים בהם.

למרבה הפלא זה גם נכון לשתי השפות המודרניות שאני שולט בהם: אנגלית וגרמנית.

להלן 5 תרגומים של פסוק מספר בראשית. מתברר שכל מתרגם, ללא קשר לרמתו האינטלקטואלית אינו יכול לשחזר אפילו בקירוב את הפסוק המקורי. התירגומים נלקחו מורסיות מודרניות ומוכרות מאות בשנים של תרגומי התנ"ך לאנגלית וגרמנית.

תרגום התנ"ך לגרמנית של בובר בעזרתו של פרנץ רוזנצוייג, הוא נסיון יחודי לצקת את התנ"ך לשפה הגרמנית המודרנית תוך הדבקות מירבית לאופיו שכל מילה בטקסט העברי המקורי, לפעמים תוך ויתור על פרשנות המלווה כל מעשה יציקת תוכני שפה עתיקה כמו עברית לדפוסים מודרניים, רוב התירגומים מוטים לטובת דוקטרינה דתית זו או אחרת.



ואלה שני הפסוקים מספר בראשית שאני בחרתי להתעמת עם תרגומים רשמיים של התנ"ך, בלווי תרגום חוזר לעברית, כפי שאני מבין את הטקסט המתורגם:



פרשת קין:

"ויאמר יהוה אל קין למה חרה לך ולמה נפלו פניך" (בראשית ד' ו')


"הלא אם תטיב שאת


ואם לא תטיב לפתח חטאת רובץ


ואליך תשוקתו


ואתה תמשול בו." (בראשית ד' ז')


ועתה התרגום לאנגלית בורסיה NETS ( תרגום  אנגלי חדש של תרגום השבעים היוונית)

If you offer correctly
But do not divide correctly
Have you not sinned
But still his recourse is to you
And you will rule over him

תרגום חוזר לעברית :
אם אתה מציע בסדר
אבל לא מחלק בסדר
לא חטאת
ואתה תמשול בו


התרגום ב ( NRVS (NEW REVISED STANDARD EDITION 

If you do well
Will you not be accepted
If you do not well 
Sin is lurking at the door
Its desire is for you
But you must master it

רגום חוזר לעברית:
אם אתה פועל נכון
הלא תתקבל
אם אינך פועל נכון
החטא עורב מעבר לדלת
אליך תשוקתו
אבל עליך לשלוט בזה

 התרגום  ( ב AKJ (AUTHORIZED KING JAMES EDITION     
 If thou doest well
Shalt you not be accepted
And if thou doest not well
Sin lieth at the door
And unto thee shall be his desire
And thou shall rule over him

תרגום חוזר לעברית:
אם פעלת נכון
הלא תתקבל?
חטא רובץ לפיתחה
עד אשר אתה תהיה תשוקתו
ןאתה תמשול בו

התרגום ב: (  ASV  (AMERICAN STANDARD VERSION

If thou doest well
Shall it not be lifted up
And if thou doest not well
Sin crouched at the door
Until thee shall be his desire
But do thou role over it

תרגום חוזר לעברית:
אם פעלת נכון
זה לא ירומם?
אם לא פעלת נכון
חטא רובץ לפיתחך
עד שאתה תהיה תשוקתו
ואתה תמשול בו

התרגום של מ.בובר : Die fuenf Buecher der Weisung

Meinst Du Gutes, trags hoch
Meinst Du nichts Gutes , aber
Vorm Einlass Suende , ein Lagerer
Nach dir sei Begier
Du aber walte ihm ob

תרגום חוזר לעברית
התכוונת לטוב, אבל
לפני הכניסה החטא, מישהו רובץ
אחריך תשוקתו
אתה תמשול בו,אם

רש"י מעיר לפסוק הנ"ל : "אליך תשוקתו" של חטאות . הוא היצר הרע , תמיד שוקק ומתאוה להכשילך.
נא לשים לב שאף תרגום לא מצליח לשמור על מקצב של הפסוק ומוסיף שורה שורה נוספת, שנחוצה לדעת המתרגם לעשות את הפסוק מובן בשפה המתורגמת

יעקב לוי
תל-אביב 9.11.10


יום שני, 8 בנובמבר 2010

לאן נוסעת רכבת העמק 2

כאמור רכבת העמק היתה רק הסתעפות מקו הרכבת העיקר דמשק- רבת עמון –מכה. הסעיף נבנה ראשית כל מתוך רצון ללהבטיח אספקת פחם לרכבת כולה, וכך גם נבנו הסתעפויות לנמל טריפולי ונמל בירות. תפקיד המשנה של הרכבת היה לקדם פיתוח הכלכלה המקומית ליד מטרת המוצהרת להסיע עולי רגל מכל רחבי הלבנט למכה.


אחד ממרכזי התפעול הגדולים של הרכבת ההדג'זית יתה בדראעה בדרום סוריה. מרכז המרד הערבי היה בעצפ דמשק, ששם ישבה אז האליטה האינטלקטואלית של הערבים, ששאפו לקבל עצמאות פוליטית על כל סוריה רבתית, שכלל את כל פלסטין תחת השם דרום-סוריה. לורנס גייס תחילה את הערבים שישבו בערב של היום, מנהיגם היה השריף חוסיין שהיה ממונה על הערים הקדושות. לורנס עבד בעיקר עם פייסל, בנו של חוסיין והציק לטורקים לאורך הקטעים הדרומיים של הרכבת עד לעקבה. כאשר היו הצלחות מקומיות בהפרעת תנועת הרכבות ע"י מעשי חבלה לאורך הקו, פייסל החליט לתקוף את דראעה עצמה, פעולה שלורנס התנגד לה, מכיוון שהוא העריך שהבדוואים של פייסל לא יוכלו להחזיק בה. הטורקים תמיד התנקמו בצורה אכזרית באוכלוסיות המקומיות.

ההתקפה נכשלה בעיקר הודות למפקד הצבאי הגרמני של עפולה, אשר שלח תגבורות לדראעה באמצעות הרכבת.

בעפולה היו ממוקמת 3 טייסות גרמניות מחיל התעופה הבווארי. אלה הגנו על מרכז תקשורת גדול שהיה בעפולה. המרכז הזה ריכז את התקשורת הצבאית הגרמנית/טורקית בכל המרחב של המזרח התיכון.

בספרו הידוע "האסטרטיגיה של ההתקפה העקיפה" של גדול הפרשנים של מלחמת העולם השניה קולנל ליטל-הרט, מעריך לידל-הרט שהפצצה מולחת של חיל האויר המלכותי הבריטי על מרכז תקשורת זה היה הגורם המכריע במסע הכיבוש של אלנבי את ארץ ישראל, מכיוון שכל הארמיות הטורקיות במזרח התיכון נותקו זו מזו ולא יכלו לסייע בהגנה על ארץ ישראל.

מיותר להרחיב על הצלחת הגנרל אלנבי לכבוש את ארץ ישראל ואחרי כן גם את דמשק. בסופו של דבר מסרו הבריטים את סוריה לידי הצרפתים. פייסל, שהכתיר את עצמו מלך סוריה בדמשק גורש משם ע"י הצרפתים. המעשה הזה שיחרר את פייסל מהחוזה וייצמן-פייסל שנחתם בינואר 1919 בעקבה. החוזה הזה נחתם ביזמת הבריטים, ובו נאמר שיש לערבים ולציונים אינטרס משותף לפתח "מזרח תיכון חדש". ראו מה עלול היה לקרות עם חוזה זה היה מוצא אל הפועל. הציונות עלולה היתה להיות אחד האמצעים לעזור לתנועה הלאומית הערבית להשתחרר מדיכוי של שלטון אוטומני בן מאות בשנים.

חלוקת המזרח התיכון בחוזה סייז-פיקו בין צרפת ובריטניה גרמה לכך שעם בחירתו של אמין אל חוסייני למופתי הגדול ע"י האנגלים הפלסטינאיים חדלו להיות נספח לתנועה הלאומית הערבית, שמרכזה בדמשק. הערבים הפלסטינאיים ראו ביהודים אויב שמנשל אותם מנכסיהם. האיבה שהתפתחה מהצעדים הראשוניים האלה הלכה וגברה עד למצבינו מול הפלסטינאיים עד היום הזה.





על המסמך עצמו :

מתווה הנדסי/כלכלי לחישמול רשת הרכבות בסוריה , החל מטריפולי בצפון, עד קו ביירות- דמשק והחלק הצפוני של רכבת ההדג'זית שהוגש בסביבות 1880 ע"י מייזנר-פשה לקונסול הגרמני בחיפה.

אינני מהדס ולא בונה רכבות , אבל למדתי מתוך כתב היד שהיה כתוב על דפי מחברת בכתב גרמני עתיק, הרבה מאד על הרקע הכלכלי והיכולות ההנדסיות של הימים האלה.

עיקר מטרת התכנית שהוגשה היה להחליף את קטרי הפחם עם קטרים חשמליים. החשמל היה צריך להיווצר משפע מקורות המים בלבנון ואנטי לבנון. ההרים האלה יצרו גם הפרשי גובה, שניתנים לניצול אבל גם מגבירים את צריכת האנרגיה של הרכבות. מדובר על מהירויות צנועות כמו 15 ק"מ לשעה ועומסים של עד 100 טון.

ברור היה למתכנן שאם יבנו מפעלים הידרו-חשמליים בלבנון ובסוריה שהוא חייב לקחת בחשבון את צרכי האנרגיה של האוכלוסיה המקומית, והיה צריך לבנות מפעלים גדולים בהרבה מצרכי הרכבת עצמה.

המהנדס הראשי רצה להשתחרר מהצורך לייבא פחם ממרחקים, דרך הים התיכון שנשלט ע"י הצי הבריטי.

הרכבות של אז עדיין נוסעות. קיימת רשת רכבות סורית ברוחב פס הרגיל וקיימים סעיפי משנה ברוחב הפס של רכבת העמק. לכן הרכבת ההדג'זית עדיין פועלת וישנו קו דמשק – אל חמה. אפשר להזמין כרטיסים באינטרנט. כנראה התחנה האחרונה של הרכבת שיוצאת מדמשק היא באיזור כפרים סוריים בעמק הירמוק. גם שם כמו באל חמה ישנם מעיינות מים חמים.



יום חמישי, 4 בנובמבר 2010

לאן נוסעת רכבת העמק 1

לאן נוסעת רכבת העמק ?




לפני חודש דפק הגורל בדלת חדרי, בדמות דוקטורנט לגיאוגרפיה , שביקש ממני לנסות לתרגם מסמך עתיק, כתוב בכתב יד בגרמנית עתיקה. הוא הוציא מגנזך המדינה את התוכנית לבנין הרכבת ההדג'זית ששלח המהנדס הראשי של הרככבת היינריך אוגוסט מייסנר-פשה הגרמני שעמד אז בראש הטכניון האימפריאלי באיסטנבול, ב 1880 בערך, לקונסול הגרמני בחיפה. מי שמתמצא יודע שרכבת העמק היא אחת השלוחות שלהרכבת הדג'זית שהובילה מאיסטמבול בטורקיה למכה בסעודיה.

מי שמטיל ספק בדברי צריך להטריח את עצמו לעיר התחתית בחיפה, ליד מוזיאון רכבת העמק עומד עדיין העמוד המקורי שהציבו בטורקים ביום חנוכת הרכבת בכיכר פייסל בכניסה לעיר התחתית.

מעשה התירגום קסם לי. הייתי קרוב לרכבת העמק כתושב העמק מ 1938. לא רק שנסענו בה לחיפה או לעין חרוד, העמק הוא שטח עצום ועדיין לא נכבוש בכבישים, בעזרת השם. לקיבוץ שלי היו שם שדות ב"וריקאני" משבצת קרקע ארוכה כ2.5 ק"מ שבה גידלנו תירס. גידול אקסטנסיבי שדרש מעט עבודה אלא בימי הקציר. הקיץ לוהט, השמש קופחת. לבשנו שק-קטיפה עבור הקלחים של התירס, שאותם היינו צריכים לקרע בכוח מהגבעול היבש, שעליו היו חדים וחתכו את בשרינו. בשנה טובה היתה מכסת העבודה השורה הארוכה הזו ליום עבודה. לא ראינו דבר בגלל הצמחיה ורק לפי שריקות הקטר ידענו בערך מה השעה.

עם רכבת העמק עשינו את הטיולים שלנו וזכור לי שבשנת 1939 נסענו עם הרכבת לצמח, היום ע"י קיבוץ דגניה העלינו ברגל הנהר הירמוק עד אל חמה, שעדין לא היתה בידי ישראל. משם המשכנו דרך אחד מגשרי הרכבת מעל לירמוק עד לגדה הסורית. בגדה הצפונית של של הירמוק היו מערות בהן מפלי מים חמים, המשך לתופעת הטבע שמזינה את מעיינות אל-חמה של היום.

רכבת העמק ממשיכה לנסוע גם היום. מי שיודע צרפתית מוזמן להכנס באינטרנט ולשאל " רכבת הדג'ז " ויקבל לוח זמנים ולוח מחירים מדמשק לאל-חמה. לפי הנחתי הרכבת מגיעה מדראעה שבסוריה אל סוף הקטע שנשאר עד היום בידי סוריה.

התפקיד של רכבת ההדג'זית בהיסטוריה שלנו הוא כביר. כאשר עוסקים ברכבת העמק עוסקים בנוסטלגיה נחמדה.

היה מאבק אימפראלי על המרחב השמי בין בריטניה הגדולה ובין גרמניה. הבריטים שלטו במצרים והגנו על תעלת הסואץ. הגרמנים ניסו למצוא מדרך רגל במזרח התיכון באמצעות הרכבת הזו.

במלחמת העולם השניה הבריטים באמצעות מיודעינו: לורנס איש ערב: LAWRENCE T.E. ניסו להמריד את הערבים נגד הטורקים והאמצעי העיקרי במהלך האסטרטיגי הזה היו ההתקפות על הרכבת ההדגזית.



נסיתי לשכנע את עירית עפולה לכלול את המבצעים הצבאים האלה בספר היובל שלה ולא הצלחתי לשכנע אותה. אני מצרף כאן תצלום משנות מלחמת העולם הראשונה של עפולה, רכבת עמק ומחנות הצבא הגרמנייים סביבה.









יום ראשון, 19 בספטמבר 2010

יהושע ובני משה וכוהנים


משה ויהושע

(הערות לפרשת וילך)

מאת יעקב לוי

יהושע- שומר האוהל

בפעם הראשונה שיהושע מוזכר במקרא הוא מופיע כשומר מגוריו של משה. "ושב אל המחנה ומשרתו יהושע בן נון נער לא ימיש מתוך האוהל." (שמות לג יא). כי משה גר בקצה האחד של המחנה, באוהל ששמר עליו יהושע ולא מש ממנו. אוהל המועד הראשון הוקם לצורך התועדות עם אלוהים, גם כן מחוץ למחנה, אבל בצידו האחר.(שמות לג ז-ח). עדיין האוהל המיוחד הזה לא היה מקום לאותם הפולחנים, שהונגו במשכן במדבר.

יהושע איננו שומר ראשו של משה אלא שומר אוהלו. זה כנראה לא היה נגיש לכל אחד והכיל חפצים יקרים, אולי כלי קודש ודברי ערך יקרים, ששימשו מאוחר יותר לבנית אוהל המועד הסופי. יהושע שומר על המתחם הזה בהעדרו של משה. השומר "הנער" הופך להיות יד ימינו של משה בענינים צבאים ולבסוף הוא יורש את משה כמנהיג צבאי ורוחני. בדומה למשה יש לו התועדות אישית עם אלוהים. (יהושע ג ה-ח)

יהושע גם יורש את התואר הנשגב והרם ביותר שניתן למשה: "עבד יהוה" (יהושע כד כט; שופטים ב ח)

נאמנותו של יהושע באה לביטוי לראשונה כאשר משה יורד מהר האלוהים ושני לוחות הברית בידיו. הוא הולך לקראתו ומבשר לו על בגידתו של העם ושל אהרון: " וישמע יהושע את קול העם ברעוה ויאמר אל משה קול מלחמה במחנה." ומשה עונה לו נכון: "ויאמר אין קול ענות גבורה ואין קול ענות חלושה קול ענות אנוכי אני שומע". (שמות לב יז – יח). משה יודע שההמולה הבוקעת מן המחנה מכוונת נגדו אישית. אין בידי יהושע דבר לשכך את זעמו ואכזבתו של משה ולוחות הברית מנותצים.



יהושע - המצביא

יהושע מתבגר והופך מנער למצביא. הוא מוביל את הקרב הגורלי עם עמלק. הקרב הראשון אחרי מעמד הר סיני נגד אויב מר. משה אהרון וחור עולים ל"עמדת תצפית בולטת" הנצחון מושג בשדה הקרב, אבל בתמיכה אמונית-פולחנית מסיבית. משה מרים את ידיו, אהרון וחור תומכים בידיו פן יצנחו מעייפות. (שמות יז ט-יג). כאן יהושע הופך מנער למצביא.

בפעם הבאה מופיע יהושע כדמות מובילה בראש 12 המרגלים שתרים את הארץ. יהושע הוא שמכריע את המחלוקת בין החוששים ומפקפקים ביכולת של בני ישראל להכריע את הגויים ועריהם המבוצרים. יהושע מכריע כי הוא תובע להאמין ביכולתו של אלוהים להעניק את בהנצחון ואת השליטה בכנען. כאן ממלא יהושע כמו בכל מהלך חייו את תפקיד מגן האמונה החדשה בצד משה. ובזכות נאמנותו למשה ולאמונותו ביהוה הוא ימלא תפקיד כפול של מצביא ומנהיג רוחני, למרות שעם הקמת אוהל המועד החלק העיקרי של פעולות הפולחניות עובר לידי הלויים, או ליתר דיוק לידי משפחת אהרון ושני בניו הצעירים.

כאשר מתקרבים לארץ המובטחת משה וזקני ישראל מחליטים לשלוח משלחת מרגלים לתור את הארץ. יהושע עומד בראשה.כאשר עם שוב המשלחת מתגלים חלוקי דעות קוטביים. יהושע וכלב מכריעים את הכף לטובת המשך הדרך.

יהושוע וכלב דורשים בעצה אחת עם משה להאמין ביהוה ולסמוך על כך שימלא את הבטחתו. ואלוהים מתערב ישירות ומאיים להמית את כל העדה הרעה הזו ולפזר את פגריהם במדבר. "וימותו האנשים מוציאי דיבת הארץ רעה במגפה לפני יהוה" (שם ל"ז), מסע ההפחדה שמאיים להשאיר את המורדים לגווע במדבר מצליח בסוף. כאשר המורדים מתחרטים ועלו אל ההר הקדוש לבדם משיב להם משה : "וישכמו בבוקר ויעלו אל ראש ההר לאמר הננו ועלינו אל המקום אשר אמר יהוה כי חטאנו." "ויאמר משה למה זה אתם עוברים את פי יהוה והוא לא יצלח. אל תעלו כי אין יהוה בקרבכם ולא תנגפו לפני אויביכם." (שם מ - מד)

ההכרעה הושגה בסופו של דבר כאשר בני ישראל נדרשו לבחור בין מוות במדבר או בין אמונה בהבטחת האל.

במלחמת הנקם של משה במדינים {במדבר לא) לא מופיע שמו של יהושע אלא של פנחס הכוהן כמוביל את הצבא. פנחס הכוהן מוצג במקרא כאיש קנאי ליהוה. הוא כנראה היה בעל יצרים חזקים (ראה את פרשת האיש הישראלי שנמצא שוכב עם אישה המדינית). (במדבר כה ז-ט). לכן גם תיאור מסע המלחמה הזה הוא מן הקשים בתנ"ך ומכיל אלמנטים כמו הרג נשים וילדים שאולי אז היו נקוטים במקרים קיצוניים. היום זה נחשב כבלתי מוסרי בעליל.





פיצול התפקידי הכוהנים והמצביאים

עם גידול היקף הצרכים ואולי גם עם גידול היקף האמצעים, שעמדו לרשות בני ישראל מתחיל תהליך פיצול של התפקידים המובילים באירגון החברתי של בני ישראל. מצד אחד מוקמת כהונה עם סמכויות מאד מוגדרות. הכהונה מועברת בירושה מאב לבן. הכהונה הופכת למקצוע לכל דבר וענין, וכל העם יפריש מעתה מעשרלהבטחת קיומם של כוהניו והלויים בתוכם.

עדיין המקרא מדבר על עבודת צבא באוהל המועד.

מִבֶּן שְׁלשִׁים שָׁנָה וָמַעְלָה עַד בֶּן-חֲמִשִּׁים שָׁנָה תִּפְקֹד אוֹתָם כָּל-הַבָּא לִצְבֹא צָבָא לַעֲבֹד עֲבֹדָה בְּאֹהֶל מוֹעֵד . (דברים ד כג)

מצד שני נחוצה הנהגה צבאית והנהגה רוחנית מעבר לעבודת הקודש של הכוהנים. מנהיג רוחני ומצביא, הם שני תפקידים שדורשים תכונות מיוחדות וכריזמה ואין אפשרות להעביר אותם אוטומטית מאב לבן.

בענין זה ההתפתחות של עם ישראל איננה שונה מההתפתחויות בתרבויות אחרות. בתחילה, לרוב בזמנים פרה-הסטוריים נוצרת הנהגה שממלאת את כל הצרכים של החברה מסויימת. בשלב זה האינטרסים של העלית הדתית-רוחנית והנהגה הצבאית זהים. ברבות הימים נפרדים דרכי הפולחן והצבא. למרות שאף שלטון לא ויתר על ברכת הכוהנים לפני יצאה למלחמה. עוד במלחמת העולם הראשונה היו צבאות שיצאו לקרב עם ברכת הכוהנים שלהם, אבל לעולם לא בהנהגתם של כוהני דת.

כאשר פ.ניטשה כותב את ספרו "הגינאולוגיה של המוסר" (1870) הוא משתמש בתיאורים של ספרי התנ"ך על מנת להוכיח הנחה זו שלו, שעיקרי המוסר של כל תרבות נקבעים בשלב שבו שבטים מתארגנים תחת הנהגה צבאית/כוהנית משותפת. עיקרי המוסר של קבוצה זו הופכים עם הזמו לעיקרי המוסר והאמונה של החברה כולה בשלב מאוחר יותר. במילים אחרות: מה שמתואר בספרי התורה הוא שלב בהתפתחות כל חברה אנושית.





יהושע נבחר כיורש משה

כאשר מגיע לתודעתו של משה שהוא יראה את הארץ המובטחת מנגד אבל לא יבוא בשעריה, הוא בוחר ביהושע ליורש.

וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה, הֵן קָרְבוּ יָמֶיךָ לָמוּת--קְרָא אֶת-יְהוֹשֻׁעַ וְהִתְיַצְּבוּ בְּאֹהֶל מוֹעֵד, וַאֲצַוֶּנּוּ; וַיֵּלֶךְ מֹשֶׁה וִיהוֹשֻׁעַ, וַיִּתְיַצְּבוּ בְּאֹהֶל מוֹעֵד. טו וַיֵּרָא יְהוָה בָּאֹהֶל, בְּעַמּוּד עָנָן; וַיַּעֲמֹד עַמּוּד הֶעָנָן, עַל-פֶּתַח הָאֹהֶל. טז וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה, הִנְּךָ שֹׁכֵב עִם-אֲבֹתֶיךָ (דברים לא יד)

אף פעם לא עמדה שאלה שההנגה תעבור לבניו של משה כפי שנטען במאמרו של פרופסור אביגדור שאנן מהאוניברסיטה העברית (ראה: הבלוג של ד"ר לאה מזור במקראנט – על המקרא, הוראה וחינוך-).

אהרון ובניו מתחרים על ההנהגה והכהונה עם בני משה, גרשון ואליעזר. תחרות זו לא היתה פשוטה אם המקרא מדגיש:

וַיְדַבֵּר יְהוָה, אֶל-מֹשֶׁה וְאֶל-אַהֲרֹן לֵאמֹר: אַל-תַּכְרִיתוּ, אֶת-שֵׁבֶט מִשְׁפְּחֹת הַקְּהָתִי, מִתּוֹךְ, הַלְוִיִּם. וְזֹאת עֲשׂוּ לָהֶם, וְחָיוּ וְלֹא יָמֻתוּ. (במדבר ד יח-יט)

על חלוקת הסמכויות הלא פשוטה בתוך שבט לוי מעיד אופן הסמכתו של יהושע, לפני מות משה. לא רק משה מסמיך אותו, אלא גם אלעזר הכוהן חייב להסכים למינוי. גם זה עדיין לא מספיק להקנות לו מעמד יחודי, כיורש משה. אלעזר גם שואל באורים ותומים ורק אחרי תשובה חיובית של האורקל יהושע נהיה למנהיג:

וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה, קַח-לְךָ אֶת-יְהוֹשֻׁעַ בִּן-נוּן--אִישׁ, אֲשֶׁר-רוּחַ בּוֹ; וְסָמַכְתָּ אֶת-יָדְךָ, עָלָיו. יט וְהַעֲמַדְתָּ אֹתוֹ, לִפְנֵי אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן, וְלִפְנֵי, כָּל-הָעֵדָה; וְצִוִּיתָה אֹתוֹ, לְעֵינֵיהֶם. כ וְנָתַתָּה מֵהוֹדְךָ, עָלָיו--לְמַעַן יִשְׁמְעוּ, כָּל-עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. כא וְלִפְנֵי אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן יַעֲמֹד, וְשָׁאַל לוֹ בְּמִשְׁפַּט הָאוּרִים לִפְנֵי יְהוָה: עַל-פִּיו יֵצְאוּ וְעַל-פִּיו יָבֹאוּ, הוּא וְכָל-בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל אִתּוֹ--וְכָל-הָעֵדָה. כב וַיַּעַשׂ מֹשֶׁה, כַּאֲשֶׁר צִוָּה



בני משה

לפי המקרא למשה היו רק שני בנים מאת ציפורה בת יתרו. ניכרים מאמצים לשייך את הבנים ללויים. אם כי הבנים מתיחסים תמיד לשבט אביהם, גם אם אמם באה משבט אחר. לגרשום, הבכור, היה בן אחד או שנים. הבכור שבואל ו ואולי גם יהונתן. לפי שופטים ח ל, מיכה, בנו, ובני בנו שימשו כוהנים לשבט דן בנדדו צפונה.

לבנו השני של משה, אליעזר היה בן אחד בשם רחביה (דברי ימים א כג יז וכב) לפי אותו הפרק אליעזר היה אולי גם בנו של מחלי למשפחת מררי. הוא השאיר רק בנות אשר נישאו לבנים של דודן קיש. ועוד כתוב משפט סתום – "בני אליעזר רבו למעלה". מכל המסופר לבני משה עצמם לא היה להם מעמד עדיף בתוך המשפחה הגדולה של בני לוי, כלומר בני מררי, קהת וגרשון ואולי גם איכבוד.

יש גם רמזים שלמשה היתה אישה שניה ולה היו בנים, אבל הם לו מוזכרים בשמותיהם, מה שמעיד כנראה על מעמדם.

יג בְּנֵי עַמְרָם, אַהֲרֹן וּמֹשֶׁה; וַיִּבָּדֵל אַהֲרֹן לְהַקְדִּישׁוֹ קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הוּא-וּבָנָיו, עַד-עוֹלָם--לְהַקְטִיר לִפְנֵי יְהוָה לְשָׁרְתוֹ וּלְבָרֵךְ בִּשְׁמוֹ, עַד-עוֹלָם. וּמֹשֶׁה, אִישׁ הָאֱלֹהִים--בָּנָיו, יִקָּרְאוּ עַל-שֵׁבֶט הַלֵּוִי. טו בְּנֵי מֹשֶׁה, גֵּרְשׁוֹם וֶאֱלִיעֶזֶר. טז בְּנֵי גֵרְשׁוֹם, שְׁבוּאֵל הָרֹאשׁ. יז וַיִּהְיוּ בְנֵי-אֱלִיעֶזֶר, רְחַבְיָה הָרֹאשׁ; וְלֹא-הָיָה לֶאֱלִיעֶזֶר בָּנִים אֲחֵרִים, וּבְנֵי רְחַבְיָה רָבוּ לְמָעְלָה. {ס} יח בְּנֵי יִצְהָר, שְׁלֹמִית הָרֹאשׁ. יט בְּנֵי, חֶבְרוֹן--יְרִיָּהוּ הָרֹאשׁ, אֲמַרְיָה הַשֵּׁנִי, יַחֲזִיאֵל הַשְּׁלִישִׁי, וִיקַמְעָם הָרְבִיעִי. כ בְּנֵי, עֻזִּיאֵל--מִיכָה הָרֹאשׁ, וְיִשִּׁיָּה הַשֵּׁנִי. כא בְּנֵי מְרָרִי מַחְלִי וּמוּשִׁי, בְּנֵי מַחְלִי אֶלְעָזָר וְקִישׁ. כב וַיָּמָת, אֶלְעָזָר, וְלֹא-הָיוּ לוֹ בָּנִים, כִּי אִם-בָּנוֹת; וַיִּשָּׂאוּם בְּנֵי-קִישׁ, אֲחֵיהֶם. כג בְּנֵי מוּשִׁי, מַחְלִי וְעֵדֶר וִירֵמוֹת--שְׁלוֹשָׁה. כד אֵלֶּה בְנֵי-לֵוִי לְבֵית אֲבוֹתֵיהֶם רָאשֵׁי הָאָבוֹת לִפְקוּדֵיהֶם. (דברי ימים א יג-כב) גם בפסוקים האלה קודם מעמדו של אהרון ובניו לבניו של משה.

התחרות על חלוקת התפקידים במשכן היתה רבה. כל משפחה קבלה תפקיד ורק משפחת אהרון המצומצמת קבלה את הזכות לנהל את עבודת הקודש עצמה ורק מתוכה יצא נושא התפקיד של הכוהן הגדול.

המאבק על חלוקת התפקידים היה קשה ביותר וכאשר קורח משבט לוי עומד בראש המתקוממים נגד ההכרעות של משה, משה מטיח בפניו את הדברים הבאים:

וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה, אֶל-קֹרַח: שִׁמְעוּ-נָא, בְּנֵי לֵוִי. ט הַמְעַט מִכֶּם, כִּי-הִבְדִּיל אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אֶתְכֶם מֵעֲדַת יִשְׂרָאֵל, לְהַקְרִיב אֶתְכֶם, אֵלָיו--לַעֲבֹד, אֶת-עֲבֹדַת מִשְׁכַּן יְהוָה, וְלַעֲמֹד לִפְנֵי הָעֵדָה, לְשָׁרְתָם. י וַיַּקְרֵב, אֹתְךָ, וְאֶת-כָּל-אַחֶיךָ בְנֵי-לֵוִי, אִתָּךְ; וּבִקַּשְׁתֶּם, גַּם-כְּהֻנָּה. יא לָכֵן, אַתָּה וְכָל-עֲדָתְךָ--הַנֹּעָדִים, עַל-יְהוָה; וְאַהֲרֹן מַה-הוּא, כִּי תַלִּינוּ עָלָיו. (במדבר טז ח-יא)



יהושע והכוהנים

אהרון היה מראשית התהוות עם ישראל במצרים ובסיני שותפו הזוטר של משה בכל מהלכיו. כל הלויים, כולל בני קהת, מררי ושמעי וזה כולל גם את הצאצאים המועטים של בני משה, נפקדו לחוד מיתר בני ישראל במפקד הגדול לפני היציאה למרחבי סיני.

וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה, בְּמִדְבַּר סִינַי לֵאמֹר. טו פְּקֹד אֶת-בְּנֵי לֵוִי, לְבֵית אֲבֹתָם לְמִשְׁפְּחֹתָם (במדבר יד)

כך התפלגו הלויים מיתר השבטים ועמדו תחת מרותו של אהרון, ואחרי מותו בידי אלעזר הכוהן בן-אהרון:

וַיְדַבֵּר יְהוָה, אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר. ו הַקְרֵב, אֶת-מַטֵּה לֵוִי, וְהַעֲמַדְתָּ אֹתוֹ, לִפְנֵי אַהֲרֹן הַכֹּהֵן; וְשֵׁרְתוּ, אֹתוֹ. ז וְשָׁמְרוּ אֶת-מִשְׁמַרְתּוֹ, וְאֶת-מִשְׁמֶרֶת כָּל-הָעֵדָה, לִפְנֵי, אֹהֶל מוֹעֵד--לַעֲבֹד, אֶת-עֲבֹדַת הַמִּשְׁכָּן. ח וְשָׁמְרוּ, אֶת-כָּל-כְּלֵי אֹהֶל מוֹעֵד, וְאֶת-מִשְׁמֶרֶת, בְּנֵי יִשְׂרָאֵל--לַעֲבֹד, אֶת-עֲבֹדַת הַמִּשְׁכָּן. ט וְנָתַתָּה, אֶת-הַלְוִיִּם, לְאַהֲרֹן, וּלְבָנָיו: נְתוּנִם נְתוּנִם הֵמָּה לוֹ, מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל (במדבר ג ה-ט)

גם חלוקת התפקידים בתוך הלויים לא היתה פשוטה ולא נעשתה ללא מאבקים.

עד כדי כך שנאמר:

אַל-תַּכְרִיתוּ, אֶת-שֵׁבֶט מִשְׁפְּחֹת הַקְּהָתִי, מִתּוֹךְ, הַלְוִיִּם. יט וְזֹאת עֲשׂוּ לָהֶם, וְחָיוּ וְלֹא יָמֻתוּ, בְּגִשְׁתָּם, אֶת-קֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים (דברים ד יז)

המאבקים האלה על מעמד, כוח וזכויות יתר התנהלו גם בין בני אהרון ובין בני משה. לבניו של משה היו יורשים מועטים. יהונתן בן גרשום היה הכוהן של שבט דן וכך בניו אחריו. (שופטים יח ל). גם למיכיהו, בהר אפרים או בשילו היה מקדש זותא והוא העסיק לוי מבית לחם יהודה ככוהן וגם הוא מופיע מאוחר יותר אצל שבט דן.

לבן השני אליעזר היה בן יחיד בשם רחביה שגם כן לא הגיע למשרה רמה.

חלק מהלויים, בני בניו של אהרון נהיו כוהנים לדורות הבאים. לצעד הזה יש שורשים היסטוריים. בני לוי לא היו משועבדים במצרים כיתר בני ישראל. הם גרו בבתים. (שמות א כב). שפרה ופועה נשכרו לפעל בשם פרעה נגד ילדי העברים. (שמות א) ויש עוד רמזים על היות בני לוי בעלי מעמד מיוחד. זו גם דעת חז"ל.



.לפני הכניסה לארץ יש ליהושע שיח משלו עם אלוהים, הוא נוטל על עצמו גם תפקידים דתיים. הוא מצווה על מילת כל הערלים במחנה ישראל, ה"ערב רב" וכל אלה שנולדו במדבר לא נימולו. כל זה על מנת שכל מחנה ישראל יהפוך ל"גוי קדוש".

ג וַיַּעַשׂ-לוֹ יְהוֹשֻׁעַ, חַרְבוֹת צֻרִים; וַיָּמָל אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, אֶל-גִּבְעַת הָעֲרָלוֹת. ד וְזֶה הַדָּבָר, אֲשֶׁר-מָל יְהוֹשֻׁעַ: כָּל-הָעָם הַיֹּצֵא מִמִּצְרַיִם הַזְּכָרִים כֹּל אַנְשֵׁי הַמִּלְחָמָה, מֵתוּ בַמִּדְבָּר בַּדֶּרֶךְ, בְּצֵאתָם, מִמִּצְרָיִם. ה כִּי-מֻלִים הָיוּ, כָּל-הָעָם הַיֹּצְאִים; וְכָל-הָעָם הַיִּלֹּדִים בַּמִּדְבָּר בַּדֶּרֶךְ, בְּצֵאתָם מִמִּצְרַיִם--לֹא-מָלוּ. ו כִּי אַרְבָּעִים שָׁנָה, הָלְכוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל בַּמִּדְבָּר, עַד-תֹּם כָּל-הַגּוֹי אַנְשֵׁי הַמִּלְחָמָה הַיֹּצְאִים מִמִּצְרַיִם, אֲשֶׁר לֹא-שָׁמְעוּ בְּקוֹל יְהוָה: כִּי-עֲרֵלִים הָיוּ, כִּי לֹא-מָלוּ אוֹתָם בַּדָּרֶךְ (שמות ה ג-ו)





יהושע ואלעזר הכוהן

בתחילת דרכו של יהושע הוא פעל בשיתוף פעולה עם אלעזר הכהן. שניהם היו פעילים במו"מ עם השבטים שהתנחלו מעבר לירדן.

כח וַיְצַו לָהֶם, מֹשֶׁה, אֵת אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן, וְאֵת יְהוֹשֻׁעַ בִּן-נוּן; וְאֶת-רָאשֵׁי אֲבוֹת הַמַּטּוֹת, לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל. (במדבר לב כח)

אֵלֶּה שְׁמוֹת הָאֲנָשִׁים, אֲשֶׁר-יִנְחֲלוּ לָכֶם אֶת-הָאָרֶץ: אֶלְעָזָר, הַכֹּהֵן, וִיהוֹשֻׁעַ, בִּן-נוּן. יח וְנָשִׂיא אֶחָד נָשִׂיא אֶחָד, מִמַּטֶּה--תִּקְחוּ, לִנְחֹל אֶת-הָאָרֶץ. (במדבר לד יז)

אלעזר היה הכוהן הגדול ויהושע היה המנהיג הצבאי. בהתחלה ההפרדה בתפקידים לא היתה חדה ויהושע נוטל לעצמו גם פונקציות דתיות. יהושע דיבר ישירות עם אלוהים,בדרך שעשה זאת משה. הרי הוא נמשך כיורשו. יהושע נפגש עם בן-דמותו של אלוהים וחוזר על הטכס שעבר משה בהגיעו בפעם הראשונה להר אלוהים:

וַיְהִי, בִּהְיוֹת יְהוֹשֻׁעַ בִּירִיחוֹ, וַיִּשָּׂא עֵינָיו וַיַּרְא, וְהִנֵּה-אִישׁ עֹמֵד לְנֶגְדּוֹ וְחַרְבּוֹ שְׁלוּפָה בְּיָדוֹ; וַיֵּלֶךְ יְהוֹשֻׁעַ אֵלָיו וַיֹּאמֶר לוֹ, הֲלָנוּ אַתָּה אִם-לְצָרֵינוּ. וַיֹּאמֶר לֹא, כִּי אֲנִי שַׂר-צְבָא-יְהוָה--עַתָּה בָאתִי; וַיִּפֹּל יְהוֹשֻׁעַ אֶל-פָּנָיו אַרְצָה, וַיִּשְׁתָּחוּ, וַיֹּאמֶר לוֹ, מָה אֲדֹנִי מְדַבֵּר אֶל-עַבְדּוֹ. וַיֹּאמֶר שַׂר-צְבָא יְהוָה אֶל-יְהוֹשֻׁעַ, שַׁל-נַעַלְךָ מֵעַל רַגְלֶךָ, כִּי הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַתָּה עֹמֵד עָלָיו, קֹדֶשׁ הוּא; וַיַּעַשׂ יְהוֹשֻׁעַ, כֵּן. (יהושע ה יג- טו)

מעמד זה דומה מאד למעמד שחיווה אותו משה בהר אלוהים בסיני כאשר הדמות האלוהית מתגלה לו בסנה הבוער והוא נדרש: "של את נעליך".

---------------------------------------------------------------------------------



דפוסי ההנהגה הישראליים מתגבשים סופית רק עם קום המלוכה. השופטים הם אנשי מופת דתיים וגם מנהיגי צבא. לידם פועלים נביאים, כוהנים ולויים.

אחרון הנביאים ,שהוא היה גם מנהיג מדיני וכוהן היה שמואל ואיתו תם הפרק הזה של החלוקה השלטונית. מרגע שנמשכו מלכים ע"י שמואל ,מקודם שאול, שלא הסתדר טוב עם שמואל ואחריו דויד, תם עידן הדמוקרטיה השבטית או עידן השלטון המבוזר. ישראל הפכה למלוכה ככל שכניה סביבה וסבלה מכל מגרעותיה של שלטון יחיד. מועטים מלכי יהודה וישראל שהוציאו את יומם על כסא המלוכה ולא סולקו בכוח מן השלטון. ספר שמואל א' לכן מכיל את מאמציו של שמואל למנע בחירת מלך והוא מונה את חסרונות השיטה אחד אחד לפני העם.

למרות התיאור הקולע של שמואל על נזקי המלוכה הצפויים, זה לא מנע את בחירת המלך הראשון של ישראל. גם כאשר שמואל לא מרוצה מהתנהלותם, גם כאשר שמואל ממנה את דויד לפני ששאול פינה את כס השלטון, זה לא מנע את הקמת המלכות. החיים בכנען, כאשר שבטי ישראל מוקפים אויבים שמצליחים להנחיל להם מפלות ולשדוד את ארון הברית, דורשים ריכוז כל הכוחות ביד אחת מנהיגה שלה יכולת לנצח בשדה הקרב.







תל-אביב 19.9.2010



יום ראשון, 12 בספטמבר 2010

40 הימים של נוגה במקרא

המספר 40 במיתולוגיה המקראית



המספר 40 מופיע יותר מפעם אחד בפרשת משה. חייו מחולקים ל3 פרקים של 40 שנה.

משה שהה בהר סיני 40 יום

בני ישראל הלכו במדבר 40 שנה.

המרגלים חזרו משליחותם אחרי 40 יום

המבול ערך 40 יום ולילה

בשירת דבורה, אחרי קרב התבור, שקטה הארץ 40 שנה

יונה הנביא שהה 40 יום בנינוה

שאול, דויד ושלמה, שלטו 40 שנה

אליהו הנביא שהה 40 יום במדבר

רבי עקיבא התחיל ללמוד בגיל 40

המקווה צריכה להכיל 40 סאה מים

הסנהדרין העניש ע"י 40 מכות אבל רק 39 בוצעו.

ישוע הנוצרי הובא לבית המקדש בשנת ה40 של חייו

ישוע עלה שמימה 40 יום אחרי צליבתו

ישוע התבודד במידבר ל40 יום

הרמדן נמשך 40 יום

המוסלים מתאבלים 40 יום

מיום יציאת מצרים עד בנין בית המקדש ע"י שלמה המלך חלפו 12*40 שנה.

-----------------------

בחיפה יש חורשת ארבעים ע"ש 40 קדושים מוסלמיים

הסופר פרנץ וורפל קרא לספרו על טבח הארמנים 40 יום של מוסה דג'

מחזור הנוגה

40" הוא מספר "מיוחד", מספר "טיפולוגי" בעל משמעות מיוחדת לציון פרקי זמן במיתוסים ובדתות .( כמו כן במקרא גם המספרים 7 ו 12) . מספר מיוחד אחר שמוצאו מבבל העתיקה הוא 9 ולמספר זה עד היום מעמד מיוחד בנומרולוגיה, ענף מידע שמחפש משמעויות במספרים.

מקורו של 40 כמספר טיפולוגי או מספר מקודש בא מתצפיות הכוכבים הראשונות של הבבלים ועמים קדומים אחרים. לקדומים היו חישובים לוגיים ואחרים שהיו נגזרים מהאופן שבו הם תפסו את העולם. הקשר בין העולם הממשי והעולם הבלתי נתפס היה שונה מזה שלנו. קדמונינו לא רק חשבו על ההבטים המעשיים של תצפיותיהם בשמים אלא גם על הביטים אחרים שיקנו להם הבנה ושליטה על הכוחות שהם חשבו כשולטים בעולם הגשמי.

הקדומים גילו שלכוכב נוגה יש מחזור שלם של 40 שנה (5 מחזורי משנה של 8 שנים). לכוכב הנוגה מעמד מיוחד בין גורמי השמים . לא רק שהוא בהיר מאד אלא הוא מופיע פעם בפזה של כוכב ערב ופעם בפזה של כוכב שחר. הדבר הזה נובע מכך שנוגה מסתובב בכיוון הנגדי של סיבוב כדור הארץ. הוא למעשה גורם השמים השלישי בדרגת התלבטותו אחרי השמש והירח. לכן הקדמונים עסקו בתופעותיו באינטנסיביות.

הוא תמיד היה כוכב מיוחד שהיו קשורים אליו אגדות. נוגה סימלה עבור הקדמונים ישות או אלה נקבית. וכך 40 ימים או 40 שנה מסמלים אירוע בעל חשיבות, לפעמים מעבר לתחום הבנתו של האדם הפשוט. הקדמונים חילקו את השנה של 360 יום ל12 ירחים של 30 יום. המספר 9 מסמל את 9 ירחי לידה. ואם מחלקיםאת המספר 360 מספר הימים בשנה הירחית של הקדמונים אז ושל המוסלמים היום, ב9 מקבלים 40. כל המתמטיקה הקדומה של הבבלים היתה מבוססת על 6, 12 , 36 ו60 וכפולותיהם, מספרים שנוח לעבוד איתם פעולות חילוק וכפל. היום שלנו הוא עדיין בעל 24 שעות ולכל שעה 60 דקות. העיגול מחולק ל360 מעלות. כל אלה ירשנו מן הבבלים ונוח לנו לעבוד עם מספרים אלה.

חלוקת חייו של משה ל3 חלקים שווים כל אחד בן ארבעים שנה מעיד על תפיסת חייו של משה לא כרצף של אירועים ממשיים אלא של אירועים בתוך מסגרת סימבולית בעלת משמעות משלה.



מספרים ראשוניים במקרא

על העיסוק והידע בפירושם של מספרים ע"י סופרי המקרא מעיד גם השימוש המכוון במספרים ראשוניים.

137 הוא אורך החיים של ישמעאל בראשית כד יז

לוי שמות ו יז

עמרם שמות ו כ

239 שנה חיו פלג ורעו בראשית יא 18

433 שנה חיי שלח בראשית יא 15

601 משך המבול בראשית ח יג

22273 הוא מספר הבכורים שנפקדו שמות ג מג

71 הם חברי הסנהדרין הגדול

23 הם חברי הסנהדרין הקטן





יום שישי, 10 בספטמבר 2010

בית המקדש השלישי במצרים

על בית המקדש השלישי במצרים

היסטוריה היא מה שבני אדם בוחרים לזכור. כל דור עושה את הבחירות שלו מבלי ליידע את הדורות הבאים על מניעיו. לכן כל היסטוריה היא מבחר סלקטיבי של עובדות פלוס כל מיני תוספות.
כדוגמה מובהקת לטיזה הזאת אפשר להביא את סיפור תולדות היהודים במצרים. אין אתר אינטרנט מסודר בנושא כזה. ואם יש ספרים ומאמרים על יהודי מצרים הם מתחילים מאות בשנים אחרי שיהודים התישבו שם לראשונה. אפילו לא בטוח שכל יהודי עזב את מצרים עם יציאת מצרים המונהגת ע"י משה. כמובן מי שנשאר לא היה יהודי בן דת משה, אלא שריד של שבטים שמיים טרום ישראליים שהתמזגו עם האוכלוסיה המקומית.
ידוע בבטחון שבעת משברים ממלכתיים בממלכת יהודה וממלכת ישראל יהודים הגיעו למצרים התחתית במספרים גדולים. יותר מאוחר יהודים, ששמם כלוחמים טובים נישא לפיהם, גוייסו כשכירי חרב. אחד המרכזים של חיל מצב יהודי במאה החמישית לפני הספירה נתגלה באי יבו (ELEPHANTINE ) שבנהר יאור בגבול בין מצרים לנוביה של אז – סודן של היום. ממול על היבשה שכן חיל מצב ארמאי. על חיל המצב באי יבו נמצאו עדויות רבות בפפירוסים וקרמיקות. העלתה גם טענה שנבנה שם בית מקדש כהעתק בית המקדש בירושלים. שרידיו לא נמצאו.
לעומת זאות נמצאו במצרים התחתית בקרבת העיר ליאונטופוליס שרידי בית מקדש יהודי שהיה העתק נכון של בית המקדש בירושלים. ליאונטופוליס היא העיר שמכונה בספר ירמיהו תחפנחס (ירמיהו מג ז) בית המקדש הזה נבנה ב230 לה"ס ע"י חוניו , בנו השני, שנרדף ע"י הבכור שמעי שניהם בניו של שמעון הצדיק. בבית המקדש הזה כיהנו בני צדוק הכוהן אשר הוגלה מירושלים.
כאשר ווספסיאנוס המצביא ויותר מאוחר קיסר רומי החריב את בית המקדש בירושלים בשנת 70 אה"ס , חלק מן הסיקרים ברחו לליאונטופוליס. הקיסר הרומאי שחשש מהתחדשות המרד היהודי העקשני הורה למושל מצרים להרוס את בית המקדש בשנת 73.
גם יתר שרידי המרד נגד בבל ברחו למצרים אחרי הריגת גדליהו, ששימש מושל מטעם בבל. (מלכים ב כה כו).
מי שהיום מצדד בבנין בית המקדש השלישי בירושלים מתעלם מכך שגם היה בית מקדש שלישי ושהוא נהרס כמו השנים לפניו. למה אנחנו, היהודים מתעלמים מפרק זה, הלא מבוטל בהיסטוריה שלנו לא מובן לי. מאז ומתמיד היה קשר אמיץ בין יושבי כנען ומצרים. מצרים היה מקום מקלט החל מימי יוסף בן יעקב עד לימי הפריחה של אלכסנדריה. גם ישיעהו הנביא מדבר על חמש ערים יהודיות במצרים. (ישיעהו טז טז)
אחריכן בא הכיבוש המוסלמי והרס גם את אלכסנדריה כמרכז תרבות ואת האוכלוסיה היהודית בה.
יעקב לוי 10.9.2010

יום ראשון, 5 בספטמבר 2010

להיות עם חופשי בארצו











על המחשבות


שיר עם שוייצרי משנת 1780



מחשבות הן חופשיות, מי ינחשן,

הן חולפות כמו צלליות בלילות

איש לא ידען, אף צייד יהרגן

עם אבק שריפה ועופרת

כי המחשבות הן חופשיות!



אני חושב כרצוני ומה יביא לי נחת

הכל בהשקט וכמו שצריך

חלומות ותאוות, איש לא ישלול ממני

וכך זה נשאר

כי המחשבות הן חופשיות.



יכלאוני במחשכים

זה הכל לשוא

מחשבותי יקרעו מחסומים

החומה תתבקע

כי המחשבות הן חופשיות.



לכן אגיד שלום לדאגות

לא אהיה מוטרד משטויות

תמיד הלב יכול לצחוק ולצון

אגב כך גם לחשוב

כי המחשבות הן חופשיות



אוהב אני יין

נערתי קודמת לכל

לבד איתה יקסם לי מכל

אינני בדד עם כוס יין ונערתי

כי המחשבות הן חופשיות!



, הופץ ע"י המשוררים הגרמניים ברטנו ופון ארמין. נכלל באוסף "קרן הפלא של הנער" והוכלל ע"י גוסטב מהלר ב1898 במחזור השירים שלו בשם זה.

שיר עממי הפך להימנון של ההתקוממות האזרחית בגרמניה ואוסטריה ב1848 .

הוא היה השיר של המחתרת הגרמנית "הוורד הלבן" שניסה להתנקש בהיטלר ב 1942 . בתו של אחד הכלואים -סופי שול - נגנה את השיר בחלילה מתחת קירות הכלא שבו נכלא אביה אחרי שכינה את היטלר "המגלב של אלוהים".



תירגם מגרמנית

יעקב לוי

25.1.2010










יום שבת, 4 בספטמבר 2010

אליהו מנבא גשם

אליהו הנביא ואני:




כאשר עליתי ארצה בשנת 1938 הגעתי לעמק יזרעאל. שם עבדתי תחת חסותו של כוורן וותיק בשם מנחם איש-שלום. בין יתר השיעורים שלמדתי ממנו קבלתי גם הנחיות איך לצפות אל השמים ולצפות את מזג האוויר. וכה אמר לי: "כאשר תקום בבוקר תצא החוצה ותביט למערב. שם נפגש הרכס של קרית טבעון עם הרכס של הכרמל. העננים שתראה שם יגיעו אלינו לפני הצהרים וכך תדע תמיד איזה מזג אוויר צפוי למשך כל היום. עצה זו שרירה וקיימת עד היום הזה.

והנה באחד הימים דפדפתי בספר המלכים ומצאתי את הפסוקים האלה:

מלכים א' פרק יח:

מב וַיַּעֲלֶה אַחְאָב, לֶאֱכֹל וְלִשְׁתּוֹת; וְאֵלִיָּהוּ עָלָה אֶל-רֹאשׁ הַכַּרְמֶל, וַיִּגְהַר אַרְצָה, וַיָּשֶׂם פָּנָיו, בֵּין בִּרְכָּו. מג וַיֹּאמֶר אֶל-נַעֲרוֹ, עֲלֵה-נָא הַבֵּט דֶּרֶךְ-יָם, וַיַּעַל וַיַּבֵּט, וַיֹּאמֶר אֵין מְאוּמָה; וַיֹּאמֶר, שֻׁב שֶׁבַע פְּעָמִים. מד וַיְהִי, בַּשְּׁבִעִית, וַיֹּאמֶר הִנֵּה-עָב קְטַנָּה כְּכַף-אִישׁ, עֹלָה מִיָּם; וַיֹּאמֶר, עֲלֵה אֱמֹר אֶל-אַחְאָב אֱסֹר וָרֵד, וְלֹא יַעֲצָרְכָה, הַגָּשֶׁם. מה וַיְהִי עַד-כֹּה וְעַד-כֹּה, וְהַשָּׁמַיִם הִתְקַדְּרוּ עָבִים וְרוּחַ, וַיְהִי, גֶּשֶׁם גָּדוֹל; וַיִּרְכַּב אַחְאָב, וַיֵּלֶךְ יִזְרְעֶאלָה. מו וְיַד-יְהוָה, הָיְתָה אֶל-אֵלִיָּהוּ, וַיְשַׁנֵּס, מָתְנָיו; וַיָּרָץ לִפְנֵי אַחְאָב, עַד-בֹּאֲכָה יִזְרְעֶאלָה.



האין זה נפלא ? מסורת עממית, שהיתה כפי הנראה קיימת עוד הרבה לפני אליהו הנביא מצאה את דרכה אל התנ"ך. אני מחזיק בה כרגע ויכול להיות שאני האחרון בשרשרת הזו. אני מקווה מאד שלא – אבל אני פסימי בענין זה.

יעקב לוי 5.9.2010

יום חמישי, 2 בספטמבר 2010

יריה בלב

היריה בלב!


ספרו של מייקל גילמור "יריה בלב" (הוצ. מעריב 95 ) הוא ספר מיוחד. הוא מספר את תולדות משפחתו ובמיוחד של אחיו הרוצח , שנידון למוות בשנות השבעים של המאה הקודמת ביוטה שבארצות הברית. אחיו ביקש בשנות השבעבים להיות מוצא להורג ע"י כיתת יורים והפך לסנסציה ציבורית בגלל זה. הסופר נורמן מיילר כתב על המקרה ספר ידוע בשם "שירת התליין".

הספר של האח הצעיר מייקל על גארי ומשפחתם מתאר את שלושת היסודות בחייו של גארי גילמור הרוצח, שהגדיר את עצמו גם כ-פושע מקצועי:

בסיס האמונה של המורמונים, שאימו באה מקרבתם. חינוך נוקשה של אב אכזרי ורמאי מקצועי שהורס את האנושיות של הבן ואיך המשפחה מתמודדת עם מצב כזה.

המורמונים מבססים את אמונתם על התגלות שהיתה ל"נביאם" שלמד מפי מלאך שחלק מהכוהנים שעזבו את הארץ במאה השישית לפני הספירה הגיע לאמריקה ושם הפיצו את אמונתם בין האינדיאנים. אמונתם היסודת היא שהאדם הוא חוטא מיסודו ועליו לכפר ללא הירף על חטאיו. החטאים העיקריים הם כמובן לקיחת חייו של אדם אחר ועבירות מין. עדיף לשפוך את דם העבריין לאדמה מאשר להיות נידון לסבל אין-סופי בעולם האחר. לכן הם הקימו בתי דין סודיים לפיקוח על חברי הכת שלהם. היתה להם סמכות לקחת את ה"עברין" למקום מרוחק ולהוציא אותו להורג בירייה. בהזדהות עם אמונות אלה גארי גילמור דרש להוציאו להורג בירייה, ורצונו קויים ע"י בית המשפט של מדינת יוטה.

ברור לי שהמורמונים אימצו לעצמם השקפת עולם כאילו תנ"כית, אבל למעשה הם ינקו את השקפותיהם מתקופה טרום ישראלית. לפני שתורת משה הנהיגה את עשרת הדברות כבסיס לתחיקה מקיפה גם בעניני נטילת חיים ועבירות מין, ולצד דינים רבים אחרים בכל תחום של החיים הממשיים. גם אם היום רבים מן הדינים נראים לנו ארכאיים, הם הם נקודת המוצא של התרבות המערבית והבסיס החוקים שלו לצד החוק הרומי.

חברות בני אדם דנו תמיד עבריינים והמיתו אותם בדרכים שונות ומשונות. אופני ההוצאה להורג מעידים משהו על תפיסת החיים שלהן. המורמונים דרשו לשפך את הדם ולהחזירו לאדמה. היהודים סיקלו את עברייניהם הקשים מתוך רתיעה רבה, באופן שדמו של המת לא יחול על ראשו של מי מן משתתפים בהוצאה להורג. הנוצרים שרפו את העבריינים, בעיקר את המסרבים לקבל את עיקרי אמונתו של נביאם ישוע.

צמאון הדם של המורמונים מזכיר את כללי נקמת הדם השבטיים בתקופה שלפני משה רבנו. הדם צריך לזרום מטה אל האדמה ולהשביע את ישויות השאול, שלא יקומו חס וחלילה וינקמו את הדם הנרצח. האם פרשת "העגלה הערופה" שייכת לתקופה הזו? (דברים כא )

הנוצרים נהגו לשרף את קרבנותיהם במפגני ראווה להאדרת האל שלהם. האם הם רצו לפייס את זעמו ע" הפקת ריח הניחוח שהוא לפי התנ"ך מזון האל? (במדבר טז ג)

דרך אגב המילה שואה מתורגמת כידועה לאנגלית ל HOLOCAUST . הולוקאוסט מורכב משני

שורשים יוונים – HOLO –שלם וCAUST שורף. זהו מונח שנטבע במאה השלוש עשרה באנגליה כאשר היסטוריונים נוצרים השוו את מעשי מלכם אדוארד III נגד היהודים במעשה הקרבן העולה בבתי המקדש של ירושלים וערים אחרות במזרח השמי. התליה של נידון נוטלת את חייו מבלי לזהם את האדמה והאוויר.

כמובן יש אופנים רבות להוציא אדם להורג, בעריפת ראש, בעינויים קשים וכה. ותמיד המחזות האלה היו מחזות ציבוריים, כלומר חלק מהמטען התרבותי של חברה מסויימת וגם מאפיינת את יחסה הבסיסי הלא-מודע לרוב להשקפות הרווחות בשחר ההיסטוריה.

אנחנו עדים לכך שכל חברה תרבותית יכולה לסגת אל היסודות הקמאיים שלה ולההפך לרצחנית. הנאצים של גרמניה התרבותית חזרו במודע אל התרבות הטרום גרמנית , התרבות הטויטונית שהיתה ברברית להחריד וקידשה דם ואדמה לפני כל אל או כל צו הומני.

לכן צריך לקרא את ספרו של גילמור בהקפדה, כי הספר האוטוביאוגרפי הזה חושף את היסודות הקמאיים באמונת בני המשפחה שלו, שרצו להצמד לדברי האל ועסקו לא מעט בפילוסופיה דתית גם בסביבה של אגואיזם קיצוני וסכסוכים עקובים מסבל ודם במשפחתם הם.

גם משפחת גילמור שייכת למשפחת האדם.



יעקב לוי 2.9.2010

יום שני, 2 באוגוסט 2010

המגורים של משה

א.) המגורים הראשונים של משה ויתר בני ישראל.


אשר עכשיו העתיד נראה מבטיח יותר, מגיע יתרו ל"הר אלוהים" ומביא איתו את צפורה ואת בניו של משה. יתרו ומשה מתחבקים ואוכלים לחם. למחרת יתרו עורך משתה פולחני ומקריב זבחים ליהוה.
"וַיָּבֹא יִתְרוֹ חֹתֵן מֹשֶׁה, וּבָנָיו וְאִשְׁתּוֹ--אֶל-מֹשֶׁה: אֶל-הַמִּדְבָּר, אֲשֶׁר-הוּא חֹנֶה שָׁם--הַר הָאֱלֹהִים". (שמות י"ח ה)
"ויקח יתרו חתן משה עולה וזבחים לאלוהים ויבוא אהרון וכל זקני ישראל לאכל לחם עם חותן משה לפני אלוהים" (שמות י"ח י"ב')

היות ומסופר שיתרו ומשה מזמינים את אהרון ואת כל זקני ישראל אל החגיגה הזו, מסתבר שמשה שוכן בנפרד מאזור החניה של שבטי ישראל. אוהלו ואולי אוהלי המקורבים למשה מובדלים מיתר חלקי המחנה.
בהפרדה הזו באה לידי ביטוי מוגדר ומוחשי ההבדל במעמדו של משה לזה של אהרון. אהרון נמצא עם זקני ישראל ובא אל משה ששוכן במחנה נפרד.
אין זבח ללא מזבח ומזבח ממוקם תמיד במקום בולט. לכן מיקומו של משה בקרבת המזבח ומיקומו של אהרון עם שבטי ישראל וזקניהם..

סדורי המגורים של משה אינם קבועים ועוברים שינויים. השינויים האלה אינם מקריים והם ביטוי להסדרי שלטון . עדיין אין אוהל מועד קבוע : "משה יקח לו את אוהל ונטה לו מחוץ למחנה הרחק מן המחנה ויקרא לו אוהל המועד והיה כל המבקש יהוה יצא אל האוהל מועד אשר מחוץ למחנה. והיה בצאת משה אל האוהל יקומו כל העם ונצבו איש פתח אוהלו והביטו אחר משה עד בואו אוהלה." (שמות ל"ג ז,)
אוהלו של משה הוא גם אוהל המועד הראשון. הוא מכיל את אבזרי הפולחן הראשוניים ולבטח גם אוצרות שבעזרתם יבנה יותר מאוחר אוהל המועד המכיל גם את המשכן ובו נערכים כל הטכסים וזבחים.
'הושוע הוא ששומר על האוהל. יהושע אינו שומר ראשו של משה, עוד אין צורך בכזה.



יתרו בא אל משה ומציע מהפכה תחוקתית

) הצעתו של יתרו לאירגון מחדש של מחנה ישראל




כינון אוהל המועד כרוך בעבודה רבה שנמשכה הרבה זמן, מלבד תקופת המילואים שבה נעשו ההכנות לתפעול המקדש המדברי. בתקופה זו התחלקו התפקידים השלטוניים והפולחניים מחדש. הצעתו של יתרו לשנות את המבנה האירגוני של בני ישראל ולתת לקצינים סמכויות רבות יותר, מעבר לסמכויות צבאיות וארעיות, כנראה נדחתה. השבט נשאר המסגרת האירגונית החברתית הבלעדית. ספר שמות ,פרק י"ח, מדווח שההצעה לאירגון חדש, שלא בנוי על האירגון השבטי הקיים, באה מצדו של יתרו.

יג "וַיְהִי, מִמָּחֳרָת, וַיֵּשֶׁב מֹשֶׁה, לִשְׁפֹּט אֶת-הָעָם; וַיַּעֲמֹד הָעָם עַל-מֹשֶׁה, מִן-הַבֹּקֶר עַד-הָעָרֶב. יד וַיַּרְא חֹתֵן מֹשֶׁה, אֵת כָּל-אֲשֶׁר-הוּא עֹשֶׂה לָעָם; וַיֹּאמֶר, מָה-הַדָּבָר הַזֶּה אֲשֶׁר אַתָּה עֹשֶׂה לָעָם--מַדּוּעַ אַתָּה יוֹשֵׁב לְבַדֶּךָ, וְכָל-הָעָם נִצָּב עָלֶיךָ מִן-בֹּקֶר עַד-עָרֶב. טו וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה, לְחֹתְנוֹ: כִּי-יָבֹא אֵלַי הָעָם, לִדְרֹשׁ אֱלֹהִים. טז כִּי-יִהְיֶה לָהֶם דָּבָר, בָּא אֵלַי, וְשָׁפַטְתִּי, בֵּין אִישׁ וּבֵין רֵעֵהוּ; וְהוֹדַעְתִּי אֶת-חֻקֵּי הָאֱלֹהִים, וְאֶת-תּוֹרֹתָיו. יז וַיֹּאמֶר חֹתֵן מֹשֶׁה, אֵלָיו: לֹא-טוֹב, הַדָּבָר, אֲשֶׁר אַתָּה, עֹשֶׂה. יח נָבֹל תִּבֹּל--גַּם-אַתָּה, גַּם-הָעָם הַזֶּה אֲשֶׁר עִמָּךְ: כִּי-כָבֵד מִמְּךָ הַדָּבָר, לֹא-תוּכַל עֲשֹׂהוּ לְבַדֶּךָ. יט עַתָּה שְׁמַע בְּקֹלִי, אִיעָצְךָ, וִיהִי אֱלֹהִים, עִמָּךְ; הֱיֵה אַתָּה לָעָם, מוּל הָאֱלֹהִים, וְהֵבֵאתָ אַתָּה אֶת-הַדְּבָרִים, אֶל-הָאֱלֹהִים. כ וְהִזְהַרְתָּה אֶתְהֶם, אֶת-הַחֻקִּים וְאֶת-הַתּוֹרֹת; וְהוֹדַעְתָּ לָהֶם, אֶת-הַדֶּרֶךְ יֵלְכוּ בָהּ, וְאֶת-הַמַּעֲשֶׂה, אֲשֶׁר יַעֲשׂוּן. כא וְאַתָּה תֶחֱזֶה מִכָּל-הָעָם אַנְשֵׁי-חַיִל יִרְאֵי אֱלֹהִים, אַנְשֵׁי אֱמֶת--שֹׂנְאֵי בָצַע; וְשַׂמְתָּ עֲלֵהֶם, שָׂרֵי אֲלָפִים שָׂרֵי מֵאוֹת, שָׂרֵי חֲמִשִּׁים, וְשָׂרֵי עֲשָׂרֹת. כב וְשָׁפְטוּ אֶת-הָעָם, בְּכָל-עֵת, וְהָיָה כָּל-הַדָּבָר הַגָּדֹל יָבִיאוּ אֵלֶיךָ" "(שמות י"ח)

לעומת זאת ספר דברים מספר אחרת:

הפעם המיקום הוא קדש ברנע (דברים א ב) ולא לרגלי "הר אלוהים". אלוהים עצמו או משה בשמו אומר: "לא אוכל לבדי לשאת אתכם. יהוה אלוהיכם הרבה אתכם והנכם ככוכבי השמים לרוב." ועוד: אקח את ראשי שבטיכם אנשים חכמים וידועים ואתן אותם ראשים עליכם שרי אלפים שרי מאות ושרי עשרת ושוטרים לשבטיכם."(דברים א יג, יד, טו) מנימת הדברים משתמע, שמשה עצמו לא יתרו, מציע רפורמה מינהלית ומשפטית והוא פונה אל בני ישראל "הם ואתם", כאילו שהוא עצמו לא חלק בהם.

בספר שמות ההצעה היא למנות שרים במקום הזקנים. בספר דברים מוצע למנות שרים מתוך זקני השבטים. הצעה מרוככת בהרבה, אבל בכל מקרה מעידים שני הציטוטים על משבר תחוקתי וצורך ברענון ההנהגה הותיקה.

ד.)שלטון באמצעות הזקנים או באמצעות שרים

מאז יציאת מצרים קיים מאבק שלטוני שמתנהל ברמות שונות שעיקרו שלטון שמבוסס על המסגרת השבטית ובראשם הזקנים ומצד שני צרכים מלחמתיים שדרשו אירגון ההמונים לקרב באמצעות היררכיה צבאית. המאבק הזה מסתיים רק עם יסוד המלוכה. שאול ודויד שרים בעיקרון למרותו של הנביא, הוא אשר ממנה אותם, הוא שגם פוסל אותם. החל משלמה המלך הוא העליון, הוא ממנה את הכוהנים ואת האלופים. ואלופי צבא יכולים גם לא ישראליים, כדוגמת אוריה החיתי "עבד" דויד.
בתחילה מתבטא השלטון בעשית משפט. זו היתה הפריבילגיה מימי קדם של זקני השבט. ואלה לא ששו למסור את סמכויותיהם לאלופי הצבא השונים, גם אם נמסר להם ההובלת העם למלחמה והפיקוד בקרב.
אבל מהר מאד מתחילים גם מאבקים גם בתוך השבט המוביל, שבט לוי על משפחותיהם העיקריים, העמרני, הקהתי והמררי. משה, למרות היותו בן לוי מוכרח לוותר לאחיו אהרון על השלטון הדתי והוא מושך את אהרון ובניו לכהונה, למורת רוחם של הלויים, שמסרבים לקבל את הבכורה של אהרון ובניו. גם בין ארבעת הבנים של אהרון יש מתחים ושניים מהם משלמים בחייהם בתוך המשכן.
כאשר אהרון הלך לעולמו ומשה חש את מותו הקרב צריך למנות יורש למשה. משה מסמיך את יהושע, אבל בחירתו היתה זקוקה להסכמתו של אלעזר הכוהן. (שמות כ"ז) פשרה תחוקתית, גמר תהליך ארוך שהצחיל עם ביקור יתרו.
יתרו ממליץ לפני משה: "ואתה תחזה מכל העם אנשי חיל ויראי אלוהים אנשי אמת שונאי בצע ושמת עליהם שרי אלפים שרי מאות שרי חמישים ושרי עשרה. ושפטו את העם בכל עת והיה כל הדבר הגדול ויביאו אליך וכל דבר קטן ישפטו הם והקל מעליך ונשאו אתך." (שמות י"ח כ"א-כ"ב')

בספר במדבר הסיפור מרוכך יותר. משה אומר לעם ישירות: "איכה אשא לבדי טרחכם ומשאכם וריבכם. הבו לכם אנשים חכמים ונבונים וידועים לשבטיכם ואשימם בראשיכם". (דברים א י"ג - י"ד')
כנראה הושגה פשרה בין אהרון, שמייצג את זקני השבט ובין משה שמעונין שבני ישראל ישמעו לו ישירות ושהוא יכול להאציל מסמכויותיו לשרי אלפים ומאות.
המסע והחניות במדבר מתנהלים תחת דגל השבטים והפיקוד הישיר הוא של ראשי השבטים, כמו שזה מופיע בפירוט רב בסדור מחנה ישראל . לגבי כל שבט מוזכר מי המוביל אותו ומי מפקד עליו. לא קציני האלפים אלא ראשי השבט, שלהם מתוספים עכשיו גל דגלים לכל שבט. (שמות א)

ה.) מחנה ישראל
כאשר נבנה אוהל המועד משה מסדיר עכשיו את סידרי החניה סביב אוהל המועד ושבטי ישראל מקיפים את האוהל , קבוצה של 3 שבטים חונה מכל צד אוהל המועד. (במדבר ב) אבל אוהל המועד עצמו הוא מגודר ובני לוי, הקרובים למשה שומרים עליו פן יכנס אליו מישהו בלתי מורשה.

"אך את שבט לוי לא תפקד ואת ראשם לא תישא בתוך בני ישראל: ואתה הפקד את הלווים על המשכן ואת כל כליו והם ישרתו וסביב המשכן יחנו" (שם א נ- נ"ב) ועוד "בנסוע המשכן יורידו הלוים אותו והלוים ובחנות המשכן יקימו אותו הלוים והזר הקרב יומת" (שם נ"א)

אזהרה זו מופיעה בפרק הבא כמעט בנוסח זהה. לא מפורש כאן מי הוא זר, אבל לא מוטל בספק: כל מי שלא מורשה להתקרב אל המישכן צפוי להיות מומת. "כל הקרב הקרב אל המשכן יהוה ימות האם תמנו לגווע " ". (דברים י"ז כ"ח + מקום ריק שבטוח פעם היה כתוב משהו חמור).

המקרא מטפל בסוגיה זו בפירוט רב. הוא מאד מבליט את אחריותם של הלויים לשלומו של המשכן, לבד מתפקידם בהקמתו, פירוקו והובלתו וכמובן גם מילוי תפקידים תומכים בפולחן. עם הכניסה לכנען איבדו הלוויים את כל התפקידים האלה. המשכן הונח במקום קבוע, בשכם ואחר כך בשילה. רק עם הקמת בית המקדש הוחזרו ללויים תפקידים.

תחילה הוקם אוהל המועד לצד המחנה ולא בתוכו ומשה גר בקירבתו. שם הוא אירח את יתרו. בשלב שני משה גר בקצהו האחד של המחנה ואוהל העדות מעבר האחר של המחנה. משה היה צריך לעבור את מחנה המגורים של בני ישראל לכל אורכו ויושבי המחנה כיבדו אותו בלכתו. מחווה מיוחד למנהיגם. (שמות ל"ג ז-ח). רק אחרי שבצלאל ו אהליאב ביצעו את כל העבודות ההקמה בעזרת חומרים יקרים ועבודת עיצוב מרשימה נקבע הסידור החדש של חנית בני ישראל סביב המשכן. הלוויים בחגורה הפנימית ומחנה של אגד של 3 שבטים בכל אחד מצדדיו כהגנה חיצונית.
סידור זה שיקף שני צרכי בטחון מוחשיים.:

המשכן היה לא רק מתחם פולחני אלא גם מקום משכנו של האל שההתקרבות אליו היתה מסוכנת. היתה אזהרה חמורה לא להתקרב לאוהל המועד עצמו וללויים היתה סמכות להוציא את העברין להורג. "...והזר הקרב יומת" (במדבר א נא, וגם ג י)
אוהל המועד הכיל כמות גדולה של זהב ודבר ערך אחרים, שזקוקים לשמירה.בני ישראל והמשכן בתוכם לא היו בטריטוריה שלהם ולכן צפויים בכל רגע להתקפה משבאים עויינים.

לכן הסידור של המחנה המוצג להלן עונה יפה על הצורך להתגונן מאיומים הפנימיים וחיצוניים. כל הנתונים לתכנית זו נלקחו מספר במדבר פרקים א,ב,ג.

יום ראשון, 1 באוגוסט 2010

איך אני קורא את המקרא


איך אני קורא את המקרא:

מהן הקריטריונים לאמינות ביחס למסופר בתנ"ך ? לא עלי לענות עליה. קטנתי. אבל אנסה:

א.) עדות מן החוץ, ארכיאולוגית ו/או כתובה. לגבי התקופות, שהתנ"ך מטפל בהן, ככל שהן עתיקות יותר הן העדיות הן חלשות יותר ונתונות לפירושים משתנים, כולל בדיקות כמיות לתיארוך הזמן של המימצאים.

ב.) כרונולוגיה - הבסיס של הכרונולוגיה המצרית ו/או ארצות אחרות של המזרח התיכון אינו אמין. כל תחושת הזמן של סופרים עתיקים שונה משלנו, כמו כן התמצאות בשטח. וגם תיקונים ,כמו למשל של ווליקובסקי, מרבים בילבול והם חסרי אמינות עוד יותר.

ג.) עדויות כתובות של סופרים בימים עברו משקפות יותר את מושגי הכותבים מאשר את העובדות המתוארות. לדוגמה: האפוסים הקדומים לא יכולים לספר על מרכבות אם בתקופת ניסוחם בכתב הסופר עצמו לא הכיר עדיין מרכבה.

יונה הנביא לא היה להפליג מיפו לנינוה אם הסופר לא ידע על דרך ימית לשם.

ד.) נשאר רק הקוהרנטיות של הסיפור עצמו, המרכיבים, אופי הדמויות ביחס לתקופתם. גם אז צריכה להיות יכולת לאסף איזה שהן עדויות עקיפות ותומכות.

ה.) באופן פרדוקסלי, מקור חשוב של ידע בא מסתירות במקור, מסיפורים כפולים בנוסחים שונים. למשל אם לפי המקור משה היה בן שבט לוי גם מצד אביו וגם מצד אימו, אבל לפי ההלכה של משה החיתון של אדם עם דודתו דינו מוות. הרי כאן עולות שאלות של ספקות שמשליכות על כל יתר הסיפורים אודות משה.

אינני טוען שכך היה, אני כותב שכך מסופר. אני מלקט עדויות מן התנ"ך בלבד (כמעט)שנותנים פירוש שונה לאירועים ההיסטוריים ממה שמספר הממסד הדתי (גם הנוצרי) .יש בין סיפורי התנ"ך שאריות של ממשות, שאריות שמסופרות לפעמים לתומן.המסגרת הגיאוגרפית של סיפורי התנ"ך בארץ ישראל אמינה ברובה הגדול. והיא מקרינה אמינות גם על אלמנטים סוציאליים ואישיים. המסגרת הגיאוגרפית של התקופה הטרום-כנענית פחות אמינה וכך גם כל הקשור לכך.







אני מתרכז בדמות של משה. אינני יכול לדעת ,מי הוא היה ,האם דמותו היא תרכיז של כמה דמויות וכה. אבל אם קוראים את אותם החומרים עשרות פעמים מתגבשת תחושה שמשה בא ממקום אחר מאלה שהלכו אחריו אל המדבר. גם ללווים מאפיינים נפרדים ועבר ומעמד סוציאלי שונה מיתר השבטים. הוכחות מוצקות-אין.



אבל אינני יכול לכתוב זאת אלא כהשערה. גם על דמויות מוכרות לנו ממש נכתבות עשרות ביוגרפיות. כלן נכונות?



ב"הארץ" של השבוע מטפל הרב יעקב מאיר בפרשה של "האש הזרה". האם לרבנים מותר להעלות השערות חסרות שחר על טיב האירוע הזה רק בגלל שמחוייבותם לאמונתם הדתית ונאמנותם למפרשים שקדמו להם, היא מקובלת כבר 2500 שנים?ה



לב הענין הוא סיפור, שבזמן טכסי החנוכה של המקדש המדברי מצאו את מותם 2 בניו של אהרון. נקודה. המחלוקת היתה על מקור האש, אש התמיד, לא ענין של מה בכך עבור מייסדי דת. אם מישהו מצא את מותו שם, אני, כבן המאה הזאת מניח שבעל ענין גרם לכך. לכןלפנינו ענין של ריב על הסמכות הדתית שבו 2 מהמשתתפים שילמו בחייהם. הסיפור כך היה? איש לא יידע לעולם, אבל מי שמספר אותו חשב שכך היה וגם מפרש אותו במונחים של אדם שחיי אז. אני מעיז להגיד, שאם הסיפור היה, הוא לכן מעיד על קיומה של מחלוקת, מחלוקת שהיתה חשובה גם לאנשים שחיו 1000 שנה אחרי קרות ההאירוע. אני אישית סולד מן הפירושים הרבניים. אני סולד מתפיסת האל כמתערב ישירות במעשה אדם. אני גם סולד מהניסים וגם מהענישה שמיוחסים לאל. אבל תפיסות אלו היו חלק אינטגרלי של החשיבה בכל הדרגים. אז הנס היה מרכיב אמין באירוע היום לא. לכן אני מחפש הסבר אחר, גם אם לפירוש שלי אין אמינות.



אולי הייתי צריך להתחיל מבראשית וללמוד שפות עתיקות על מנת להבין ממש טקסט עתיק. על מנת להבין את מיבנה הפסיכה של בני אדם שכתבו בכתב חסר, כמעט כתב מקודד. לכמה אנשים הכתבים היו מיועדים? מי פירנס את כל האנשים שידעו אז לקרא ולכתב. מה היה עולם הרוחני שלהם? מה היו היכולות האינטלקטואליות שלהם. כל זה לא לומדים מכלי שני. וגם זה שייך לשאלת האמינות.



לא רק שהייתי צריך ללכת וללמוד שפות עתיקות, הייתי גם צריך לחקור לעומק אחד מהסוגיות הרבות שאני מטפל בהן בשיטחיות.



בעצם יצאתי לדרך בעקבות ספרה של :



Jane Harrison- Themis -A study of the Social Origins of Greek Religion



כלומר אני מחפש את שורשי היהודיים באירועים קדומים מאד. שורשים במובן המטריאליזם ההיסטורי של מרקס. אנשים שאמונותיהם נובעות מחוויתם החומרית, מתנאיי החיים הממשיים. אמונות אלו איפשרו להם אז לעשות לעצמם תמונת עולם תקפה. בגלל סיבות רבות, תנאי החיים משתנים ללא הירף ובאופן מוזר דוקא האלמנטים האי-רציונליים של אז, שבני אדם כבר לא יודעים היום את מקורם ,אלמנטים אלה שרירים וקיימים במלוא עוצמתם. הם קובעים את הפחדים והמאווים שלנו. לצערי האמינות של מינהגים אלה אינה חשובה כלל, לכן גם אין עירעור עליהם.







שלך י.ל

עדת חקירה ממשלתית ראשונה בספר יהושע

ועדת חקירה ממשלתית:


יהושע יח א-יא



וַיִּקָּהֲלוּ כָּל-עֲדַת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, שִׁלֹה, וַיַּשְׁכִּינוּ שָׁם, אֶת-אֹהֶל מוֹעֵד; וְהָאָרֶץ נִכְבְּשָׁה, לִפְנֵיהֶם. ב וַיִּוָּתְרוּ בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר לֹא-חָלְקוּ אֶת-נַחֲלָתָם--שִׁבְעָה, שְׁבָטִים. ג וַיֹּאמֶר יְהוֹשֻׁעַ, אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: עַד-אָנָה, אַתֶּם מִתְרַפִּים, לָבוֹא לָרֶשֶׁת אֶת-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר נָתַן לָכֶם יְהוָה אֱלֹהֵי אֲבוֹתֵיכֶם. ד הָבוּ לָכֶם שְׁלֹשָׁה אֲנָשִׁים, לַשָּׁבֶט; וְאֶשְׁלָחֵם, וְיָקֻמוּ וְיִתְהַלְּכוּ בָאָרֶץ וְיִכְתְּבוּ אוֹתָהּ לְפִי נַחֲלָתָם--וְיָבֹאוּ אֵלָי. ה וְהִתְחַלְּקוּ אֹתָהּ, לְשִׁבְעָה חֲלָקִים: יְהוּדָה יַעֲמֹד עַל-גְּבוּלוֹ, מִנֶּגֶב, וּבֵית יוֹסֵף יַעַמְדוּ עַל-גְּבוּלָם, מִצָּפוֹן. ו וְאַתֶּם תִּכְתְּבוּ אֶת-הָאָרֶץ, שִׁבְעָה חֲלָקִים, וַהֲבֵאתֶם אֵלַי, הֵנָּה; וְיָרִיתִי לָכֶם גּוֹרָל פֹּה, לִפְנֵי יְהוָה אֱלֹהֵינוּ. ז כִּי אֵין-חֵלֶק לַלְוִיִּם בְּקִרְבְּכֶם, כִּי-כְהֻנַּת יְהוָה נַחֲלָתוֹ; וְגָד וּרְאוּבֵן וַחֲצִי שֵׁבֶט הַמְנַשֶּׁה לָקְחוּ נַחֲלָתָם, מֵעֵבֶר לַיַּרְדֵּן מִזְרָחָה, אֲשֶׁר נָתַן לָהֶם, מֹשֶׁה עֶבֶד יְהוָה. ח וַיָּקֻמוּ הָאֲנָשִׁים, וַיֵּלֵכוּ; וַיְצַו יְהוֹשֻׁעַ אֶת-הַהֹלְכִים לִכְתֹּב אֶת-הָאָרֶץ לֵאמֹר, לְכוּ וְהִתְהַלְּכוּ בָאָרֶץ וְכִתְבוּ אוֹתָהּ וְשׁוּבוּ אֵלַי, וּפֹה אַשְׁלִיךְ לָכֶם גּוֹרָל לִפְנֵי יְהוָה, בְּשִׁלֹה. ט וַיֵּלְכוּ הָאֲנָשִׁים וַיַּעַבְרוּ בָאָרֶץ, וַיִּכְתְּבוּהָ לֶעָרִים לְשִׁבְעָה חֲלָקִים עַל-סֵפֶר; וַיָּבֹאוּ אֶל-יְהוֹשֻׁעַ אֶל-הַמַּחֲנֶה, שִׁלֹה. י וַיַּשְׁלֵךְ לָהֶם יְהוֹשֻׁעַ גּוֹרָל בְּשִׁלֹה, לִפְנֵי יְהוָה; וַיְחַלֶּק-שָׁם יְהוֹשֻׁעַ אֶת-הָאָרֶץ לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל, כְּמַחְלְקֹתָם. {פ}

יא



טוטפת -מאמר קטן על תפילין

הטוטפת "לְאוֹת עַל-יָדְכָה, וּלְטוֹטָפֹת בֵּין עֵינֶיך"ָ


ההסבר המקובל למה תפילין-ראש מכונים טוטפת הוא, שמקור המילה הוא מצרי או ארמי. בארמית טוטפת הוא כינוי לקישוט או תכשיט שנשים מקשטות בהם את מצח. והצורה האסתטית המתבקשת היא אבן יקרה בצורה של טיפה. מכאן שהתפילין קיבלו את השם הזה. המילה טוטפת במצרית עתיקה היא גם כן כינוי לתכשיט נשי, מעין חצי קשת מעל המצח מאוזן לאוזן, לפי דברי החוקר יהודה קיל.

לי נדמה שההסבר הוא שונה לחלוטין. ואתחיל בעדות רחוקה:

עד היום הזה, טיפת צבע אדום במרכז המצח הוא סימן להשתייכות לכת הברהמים – כת האצילים/הכוהנים הקדום של הודו. אני מניח כמו בהודו גם בשבטים השמיים הקדומים סומן המצח של אנשים מסויימים באצבע טבולה בדם הקרבן. זוהי הטיפה האורגינלית, הטוטפת המאוחרת.

ברית הדם

לפי החוקר הסקוטי רוברטזון סמיט, בספרו המהפכני משנת 1895:

"הדת של השמיים, דף 312 מוסבר כך:"...בשני המקרים התיפקוד הקדוש של כל הקהיליה הקדומה, שהיא נתפסת כחוג של אחים, מאוחדים זה עם זה ועם האל ע"י השימוש המשותף בדם החיים. אותו הדם זרם בעורקי הקרבן, כך שמותו הוא גם שפיכת דם השבט וגם הפרת הקדושה של החיים הקדושים שהם מועברים דרך כל חבר במעגל הקדוש, בר-אנוש או ישות אי-רציונלית." (התרגום שלי)

אחת מצורות של ברית הדמים הראשוני, שהיה נהוג גם בלבנון וגם בין השבטים השמיים בערב (כמו בשבטים אינדיאניים בצפון אמריקה) היה פתיחת וריד ועירבוב הדם של שני החברים לברית דם.

טיפת הדם על המצח מסמן לכן באופן סימלי השתייכות לחבורה, לרוב קדושה, בעולם העתיק. בדרך כלל קבוצת בני האדם בעלי יוקרה.

דם פולחני נמרך גם על האבן הקדושה, על המזבח או כדברי המקרא "נזרק אל המזבח": וַיִּקַּח מֹשֶׁה חֲצִי הַדָּם, וַיָּשֶׂם בָּאַגָּנֹת; וַחֲצִי הַדָּם, זָרַק עַל-הַמִּזְבֵּחַ. (שמות כד ו)

המקורות הטוטמיסטיות של השימוש בדם

מקור המנהג הוא קדום מאד, עוד בתקופה של חשיבה אנימליסטית גמורה של בני אדם. אז נזקקו לטוטם משפחתי או שבטי גם כישות מגינה על השבט וגם לקיום משטר אקסוגמי (מניעת חיתון בתוך המשפחה או בתוך השבט הצר)

בחברה הקדומה הזו, אלפים רבים של שנים לפני תקופת האבות בישראל, בני אדם היו מאורגנים במשפחות או חבורות קרובי דם ולהם סמל משותף- הטוטם.

בשר הטוטם היה אסור באכילה. אבל בכל התרבויות הקדומות האלה קויים מינהג של סעודה טקסית פעם בשנה. בסעודה הקומונלית הזו השתתפו כולם ובו הוקרבה חיית הטוטם וכל בני החבורה אכלו מבשרה על מנת להעביר אליהם אישית את התכונות המגיות של חיית טוטם.

ההתפתחות הדתית של העברים הקדומים עברה משלב של אל משפחתי-הוא "אלוהי האבות"- דרך שלב שבטי קצר ולא מיוצג היטב בתנ"ך אל שלב של איחוד ל"בני ישראל" ואל אחד לכולם. (ראוי לציין שהמרד הדתית, שמכונה פרשת עגל הזהב", הוא לא חזרה אל האל השבטי אלא לאל מהפנטיאון המצרי)

ה"קהילה הקדושה" לא היתה יותר איחוד של בני "אותו דם" אלא איגוד שבטים חסרי קשרי דם מאב משותף אחד. לכן יהוה הוא אל של כל האומה. יכול להיות שאחרי פולחן דתי משותף, שכלל גם זבחים וקרבנות , סומן כל חבר ב"גוי הקדוש" עם טיפת דם של הקרבן כאות וסימן להשתייכותו אליה.

": וְאַתֶּם תִּהְיוּ-לִי מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים, וְגוֹי קָדוֹשׁ (שמות יט ו)



דם הקרבן

אולי אין זה מקרה שהפעם היחידה שבה מופיע המילה טוטפת במקרא היא בתוך פרק שהוא מפרט את החובה הקדושה להקריב כל פטר-רחם ליהוה כסימן הודיה על מעשה יציאת מצרים.

"וְהָיָה כִּי-יְבִאֲךָ יְהוָה, אֶל-אֶרֶץ הַכְּנַעֲנִי, כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּע לְךָ, וְלַאֲבֹתֶיךָ; וּנְתָנָהּ, לָךְ. וְהַעֲבַרְתָּ כָל-פֶּטֶר-רֶחֶם, לַיהוָה; וְכָל-פֶּטֶר שֶׁגֶר בְּהֵמָה, אֲשֶׁר יִהְיֶה לְךָ הַזְּכָרִים--לַיהוָה. וְכָל-פֶּטֶר חֲמֹר תִּפְדֶּה בְשֶׂה, וְאִם-לֹא תִפְדֶּה וַעֲרַפְתּוֹ; וְכֹל בְּכוֹר אָדָם בְּבָנֶיךָ, תִּפְדֶּה. וְהָיָה כִּי-יִשְׁאָלְךָ בִנְךָ, מָחָר--לֵאמֹר מַה-זֹּאת: וְאָמַרְתָּ אֵלָיו--בְּחֹזֶק יָד הוֹצִיאָנוּ יְהוָה מִמִּצְרַיִם, מִבֵּית עֲבָדִים. וְהָיָה לְאוֹת עַל-יָדְכָה, וּלְטוֹטָפֹת בֵּין עֵינֶיךָ: כִּי בְּחֹזֶק יָד, הוֹצִיאָנוּ יְהוָה מִמִּצְרָיִם. (שמות יג יא- טז)

כאשר הגיע שעתם של אהרון ובניו להיות מקודשים, משה מטהר אותם, מלביש אותם ומסמן אותם בדם:

וְשָׁחַטְתָּ אֶת-הָאַיִל, וְלָקַחְתָּ מִדָּמוֹ וְנָתַתָּה עַל-תְּנוּךְ אֹזֶן אַהֲרֹן וְעַל-תְּנוּךְ אֹזֶן בָּנָיו הַיְמָנִית, וְעַל-בֹּהֶן יָדָם הַיְמָנִית, וְעַל-בֹּהֶן רַגְלָם הַיְמָנִית; (שמות כט כ)

מהפסוק הזה אנחנו לומדים, שאכן הדם של הקרבן שימש לסימון הכוהנים. אין כאן עדות ישירה לסימון על המצח.



הסעודה הקדושה – האיחוד עם הטוטם

לפני הכנסם לתפקידם הכוהניים זומנה לאהרון ובניו גם סעודה קדושה לפי מיטב המסורת היותר קדומה מהם, התקופה הטוטמיסטית:

וְאֵת אֵיל הַמִּלֻּאִים, תִּקָּח; וּבִשַּׁלְתָּ אֶת-בְּשָׂרוֹ, בְּמָקֹם קָדֹשׁ. וְאָכַל אַהֲרֹן וּבָנָיו אֶת-בְּשַׂר הָאַיִל, וְאֶת-הַלֶּחֶם אֲשֶׁר בַּסָּל, פֶּתַח, אֹהֶל מוֹעֵד. וְאָכְלוּ אֹתָם אֲשֶׁר כֻּפַּר בָּהֶם, לְמַלֵּא אֶת-יָדָם לְקַדֵּשׁ אֹתָם; וְזָר לֹא-יֹאכַל, כִּי-קֹדֶשׁ הֵם. (שמות כט לא-לג)

בפסוק זה באים לביטוי כל האלמנטים של הסעודה. בשר החייה שנטבח הוא בשר האייל. בעל חיים שמסמל עוצמה ופוריות. רק המורשים לכך מותרים לאכול את בשרו. הלא מורשים עלולים למות מאכילת בשר הטוטם. מה שלא נאכל חייב להשרף באש על מנת שנינוחו יגיע כמזון לאל. הרי האל איננו גשמי, לכן לפי ההגיון הקדום גם מזונו אינו גשמי.

וְלָקַחְתָּ אֹתָם מִיָּדָם, וְהִקְטַרְתָּ הַמִּזְבֵּחָה עַל-הָעֹלָה; לְרֵיחַ נִיחוֹחַ לִפְנֵי יְהוָה, אִשֶּׁה הוּא לַיהוָה. כו וְלָקַחְתָּ אֶת-הֶחָזֶה, מֵאֵיל הַמִּלֻּאִים אֲשֶׁר לְאַהֲרֹן, וְהֵנַפְתָּ אֹתוֹ תְּנוּפָה, לִפְנֵי יְהוָה; וְהָיָה לְךָ, לְמָנָה. (שמות כט כה-כו)

המילה "מנה" שמופיע במשפט זה, הפך לביטוי של עוצמת הטוטם במינוחי מדע האנטרופולוגיה.

וְשָׁכַנְתִּי, בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל; וְהָיִיתִי לָהֶם, לֵאלֹהִים (שמות כט מה)

גם משפט חשוב זה בסיום פרק הקדשת הכוהנים הוא מושג לקוח ישר מעולם המחשבה האנימיסטית/טוטמית. בעולם הטוטמיסטי אין הפרדה ברורה בין האדם הפרט והסמל שהוא בחר לו, הוא דמות הטוטם.

ד"ר פרזר, ממיסדי האנתרופולגיה כמדע בראשית המאה הקודמת הגדיר טוטמיזם כך: "טוטמיזם הוא מערכת יחסים אינטימית משוערת שקיימת בין קבוצת בני אדם קרובים בצד אחד ואוביקט חי או מלאכותי בצד שני, שהמשתייכים אליה נקראים הטוטם של הקבוצה האנושית." (י.ג.פרזר- טוטמיזם ואקסוגמיה 1910

בשלב מסויים כנראה בתקופת גלות בבל או עם חזרתם של גולי בבל ארצה, חלה מהפכה עמוקה בעם היהודי, ואחד הסימנים המובהקים הוא תרבות-כתב משוכללת שמחליפה הרבה מינהגים של התורה בעל פה ומינהגים חדשים מחליפים מסורות קדומות. הסימון בדם, הטוטפת, מוחלפת בתיק-עור ובו פסוקים עם עיקרי האמונה. אין שום עם או דת, שהצליחו להעביר סימבוליקה פולחנית קדומה ומוחשית למילה כתובה, המוצמדת לגוף המאמין. הסימון הקדום על המצח מוחלף במשפט כתוב. שמצהיר על ההשתייכות אל האל. ההצהרת הנאמנות הזו הזו היתה בעיקר כלפי חוץ. נשיאת התפילין בעולם העתיק היתה בימי חול. כאשר אדם יהודי השתתף בפועל בפולחן דתי הוא לא נזקק לתפילין.

אמנם עד היום ישנם רבים שכותבים פסוקים על פיסת קלף ושמים אותם בתוך איזה שהוא נרתיק או תכשיט כסגולה לבריאות וכהגנה מעוול. לבטח עשו זאת גם בכל מקום שיודעי כתוב ויודעי סוד עשו זאת. אבל בשום מקום הצהרת נאמנות לאל אחד לא היתה המכנה המשותף של איזה שהיא קהיליה, מלבד היהודית.

המזוזה

אם השערתי זו נכונה, יש לכך אסמכתא שוות ערך במצווה לשים מזוזה על משקוף הדלת ולנשק אותה בכניסה וביציאה. גם המזוזה היא קופסה שמכילה פסוק מקודש שקובעים אותה על משקוף הדלת להגנה מפני כוחות הרשע.

מקור המינהג גלוי וידוע. לפני יציאת מצרים, כאשר עברו מלאכי המוות במצרים והמיתו כל בכור, נצטוו העברים לשים דם על משקופי בתיהם, כסימון שמלאך המוות יפסח על הבתים שלהם..

"וַיִּקְרָא מֹשֶׁה לְכָל-זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל, וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם: מִשְׁכוּ, וּקְחוּ לָכֶם צֹאן לְמִשְׁפְּחֹתֵיכֶם--וְשַׁחֲטוּ הַפָּסַח. וּלְקַחְתֶּם אֲגֻדַּת אֵזוֹב, וּטְבַלְתֶּם בַּדָּם אֲשֶׁר-בַּסַּף, וְהִגַּעְתֶּם אֶל-הַמַּשְׁקוֹף וְאֶל-שְׁתֵּי הַמְּזוּזֹת, מִן-הַדָּם אֲשֶׁר בַּסָּף; וְאַתֶּם, לֹא תֵצְאוּ אִישׁ מִפֶּתַח-בֵּיתוֹ--עַד-בֹּקֶר. וְעָבַר יְהוָה, לִנְגֹּף אֶת-מִצְרַיִם, וְרָאָה אֶת-הַדָּם עַל-הַמַּשְׁקוֹף, וְעַל שְׁתֵּי הַמְּזוּזֹת; וּפָסַח יְהוָה, עַל-הַפֶּתַח, וְלֹא יִתֵּן הַמַּשְׁחִית, לָבֹא אֶל-בָּתֵּיכֶם לִנְגֹּף (שמות יב כא-כד)

היום אנחנו קוראים לתוספת הפסוק הקדוש לדלת "מזוזה". בזמן כתיבת התנ"ך המזוזה היתה החלק האנכי של כל משקוף הדלת עצמה. שורש המילה מזוזה בא מהפועל לזוז. זה קצת מוזר, כי הדלת היא החלק הנע במערכת הסגידה של הבית. כך שביטוי עתיק זה גם כן עבר גילגולים רבים. בעברית קדומה "דלתא" פירושו בית. האות דלת מסמל בית, את הבית כולו.

אני רואה חוקיות כללית בעובדה שמינהגים ומושגים עתיקים שמשמעותם ומקורם אבדו כליל, נשמרים בקפדנות עוד אלפי שנים אחרי אובדן המקור המושגי וההקשר העתיק שלהם. ככל שהמקור אבד ורחוק מאיתנו אנחנו שומרים מינהגים מתוך פחד תמיר לפגוע בישויות שהיו נהירות לאדם הקדמון. חשיבה אנימיסטית איננה חשיבה רציונלית כמו שאנחנו תופסים זאת היום. החשיבה הקדומה היתה יותר רגשית. פחדי הקיום והתחושה שכוחות חזקים מן האדם שולטים ביקום הולידה את הצורך גם להתלכד לחבורות וגם להתגונן או לרצות את הכוחות האלה של הטבע. הטוטמיזם הוא כבר דרגה מתקדמת לנסות לעשות את כוחות העל לחלק מן החבורה הקדומה.



יעקב לוי תל-אביב ‏05/07/2010







בית נטופה