אש זרה
לאש, לאש הקדושה יש תפקיד גדול במקדש, בכל מקדש. היא חייבת להיות מהמקור הנכון, היא לא יכולה להיות אש זרה. מה הוא מקור הראשוני של כל אש קדושה במזבח קדום של כל עם נתון?
לבני אדם בתקופה הזו היו כפי הנראה ארבעהה מקורות לאש. אש ממקורות טבעיים:
1.)אש שנוצר ע"י ברק.
2.) אש וולקנית
3.) גבישים טבעיים שממקדים את קרני השמש
4.) או אש שנוצר במיומנות עתיקה ע"י שיפשוף בעזרת חומרים מתאימים או ע" הכאת אבני צור שלא היו מצויים בכל מקום.
גדעון ואליהו מחוללים אש
איננו יודעים מה טיב האש שבני אהרון הביאו אל המשכן. אבל יש לנו תיאור מיהמן איך גדעון נבחר ע"י מלאך אלוהים / איש נביא / אלוהים עצמו. (פרק ו בספר השופטים). הפרק הזה בא מיד אחרי שירת דבורה, שמעורכת כאחד הקטעים העתיקים ואוטנטיים של המקרא כולו. גם סיפורו של גדעון מכיל אלמנטים קדומים.
המעשה המתואר מתקיים בצל עץ הקדוש ועתיק – האלה – בעופרה, בחלקת שדה השייכת ליואש אבי גדעון. אחרי שמלאך האלוהים מטיל על גדעון את המשימה לצאת לקרב נגד המדינים, גדעון מקריב קרבן: בשר ומצות על מזבח טבעי – סלע .
וַיִּשְׁלַח מַלְאַךְ יְהוָה, אֶת-קְצֵה הַמִּשְׁעֶנֶת אֲשֶׁר בְּיָדוֹ, וַיִּגַּע בַּבָּשָׂר, וּבַמַּצּוֹת; וַתַּעַל הָאֵשׁ מִן-הַצּוּר, וַתֹּאכַל אֶת-הַבָּשָׂר וְאֶת-הַמַּצּוֹת, וּמַלְאַךְ יְהוָה, הָלַךְ מֵעֵינָיו. (שופטים ו כא)
רק אחרי המעשה הזה גדעון בונה מזבח של ממש:
וַיִּבֶן שָׁם גִּדְעוֹן מִזְבֵּחַ לַיהוָה, וַיִּקְרָא-לוֹ יְהוָה שָׁלוֹם; עַד, הַיּוֹם הַזֶּה--עוֹדֶנּוּ, בְּעָפְרָת אֲבִי הָעֶזְרִי. (שם כד)
עד עצם היום הזה קיימת בכניסית הקבר בירושלים העתיקה טכס של אש קדושה, שבו הבישוף של הכניסיה האורטודוקסית מתיחד בחדר סגור ויוצא משם עם לפיד בוער שאשר נדלק ע"י אש, שירדה מן השמים. לא פעם נדרסו שם מאמינים שהצטופפו שם על מנת להצית את לפידיהם מן האש הזו.
היות ומודגש שהאש של גדעון או מלאך אלוהים הוצתה, הוצתה ע"י צור. יתכן שסופרי הת"ך עדיין ידועו מה המקור של אש-הקודש. יש להניח שמינהג מסוג זה היה ידע סודי שנשמר כסוד במשפחות כוהנים, וכךהיה גם במקרה של בני אהרון. לסודות כאלה יש מקורות עתיקים, פרה-היסטוריים.
(עוד מסופר בפרשת גדעון שכמעשה ראשון הוא נצתווה להרוס את ההמזבח שהקים אביו כולל האשרה, שהיא סמל מובהק של הדת הכנענית. עדות לכך שפרשה זו התקיימה בתקופה שהאוכלוסיה בארץ ניזונה משני מקורות דתיים, הכנענית והישראלית.
אליהו הנביא התעמת בהר כרמל עם 400 נביאי בעל. הוא הצליח להדליק אש והם לא. אולי אליהו ידע סוד פולחני שבני כוהני הבעל לא ידעו. לכן הם נטבחו על ידו בעמק הקישון אחרי שברחו בבהלה מהמוחרקה- קרן הכרמל לעמק יזרעאל. לפני העימות אליהו אומר להם:
"וקראתם בשם אלוהיכם ואני אקרא בשם יהוה והיה האלוהים אשר יענה באש הוא האלוהים . ויען כל העם ויאמרו טוב הדבר. (מלכים א' י"ח כ"ד)
אש שלא הוצתה לפי כללי הטכס הקדמון היא אכן אש זרה.
האש הקדושה
האש עצמה ניזונה " משמן זית זך כיתית למאור להעלות נר תמיד" (שמות כז כא)
הידע להבעיר אש לצרכים פולחניים הוא אחד הסודות של הכוהן הקדום. ידע זה לא מופץ אלא נמסר ליורש ראוי בלבד. היו אף תרבויות שהיורש המיועד של המלך או הכוהן הקדום היה צריך להוציא בכוח את הידע הזה מהכוהן המזדקן ולהורגו. (1*) באופן זה הסודות הטמירים נשארו נחלת ההכוהנים בלבד.
כך קרה ל2 בניו הבכורים של אהרון נדב ואביהוא:
"ויהי ביום השמיני וקרא משה לאהרון ולבניו וזקני ישראל" (ויקרא י א)
ועושים את ההכנות לטקס הקרבנות הראשון באוהל המועד הקרבנות הוקרבו כדין .
קדמו לאירוע הזה הרבה ימים של הכנות וטכסים ונאמר לאהרון ובניו: "והיו על אהרון ועל בניו בבאם אל אהל מועד או בגשתם אל המזבח לשרת בקודש ולא ישאו עון ומתו חוקת עולם לו ולזרעו אחריו" (שמות כח מג).
" ויקחו בני אהרון נדב ואביהוא איש מחתתו ויתנו בהן אש וישימו עליה קטורת ויקריבו לפני יהוה אש זרה אשר לא ציווה אותם". (ויקרא י א)
" תצא אש מלפני יהוה ותאכל על המזבח את העולה ואת החלבים וירא כל העם וירונו ויפלו על פניהם". (יקרא ט כד)
"וימת נדב ואביהוא לפני יהוה בהקריבם אש זרה לפני יהוה במדבר סיני ובנים לא היו להם ויכהן אלעזר ואיתמר על פני אהרון אביהם." (במדבר ג ד)
מחתה היא כלי מתכת עם ידית ארוכה לשם העברת אש קדושה ממקום למקום, וגם לשם הפצת ריח ניחוח ע"י בשמים שהושמו על האש. כנראה שמשה היה סבור שחנוכת המשכן מחייב יצירת אש מן המקור ע"י גץ שנוצר בצור,כפי שגדעון עשה זאת אחרי המפגש עם מלאך אלוהים.
לכן קרה משהו חמור – בטקס אחד נפגשות אשים מ2 מקורות שונים. אש אחד אלוהי, ישר אל מקום הקרבן על מנת לשרוף אותו. זהו אישור קבלה שהקרבן נתקבל והוא רצוי.
האש השניה היא תוספת ממקור זר. שני אשים קדושות לא יכולות לעמד במקום אחד. מייבאי האש הזרה היו בני הכוהן הגדול וכוהנים גדולים בזכות עצמם ועברו לא מזמן את טקסי ההיטהרות והולבשו חגיגית ע"י משה. הם לכן היו חייבים מיתה.
אלפי שנים המלומדים מחולקים ביניהם על הסיבות והמניעים שגרמו למות נדב ואביהוא. הם קודשו ונמשכו לכהונה ע"י משה והולבשו בבגדים יחודיים. למרות זאת כשלו שני הבנים בצורה קשה כל כך שדינם היה מוות. משה אסר על אהרון להתאבל על מות בניו. אהרון נדם ולא היה יכול למחות:
" ויאמר משה אל אהרון הוא אשר דיבר יהוה לאמר בקורבי אקדש ועל פני כל העם אכבד וידם אהרון. (ויקרא י ג)
משה מורה לשני דודיו של אהרון, מישאל ואלצפן :
:"..קרבו שאו את אחיכם מאת פני הקודש אל מחוץ למחנה. ויקרבו וישאם בכתונתם אל מחוץ מחנה." (ויקרא י ד)
המצב היה כה מתוח שמשה מאיים על אהרון ו2 בניו הנותרים :
"..ראשיכם אל תפרעו ובגדיכם אל תפרמו ולא תמותו ועל כל העדה יקצף ואחיכם כל בית ישראל יבכו על השריפה אשר שרף יהוה. ומפתח אוהל המועד לא תצאו פן תמותו כי שמן משחת יהוה עליכם ויעשו כדברי משה." (ויקרא י ו)
את הגופות קברו כמו שהם, עם הבגדים השרופים עליהם, כי תהליך ההטהרות כולל תמיד את כיבוס הבגדים. במקרה זה הם נטמאו ע"י האש ולכן הם חייבים להקבר גם כן.
משה מוסיף עוד איסור על אהרון ובניו: "...יין ושכר אל תשתה אתה ובניך אתך בבואכם אל אוהל המועד ולא תמותו חוקת עולם לדורותיכם " (ויקרא י ח).
אולי כאן יש רמז לפתרון התקרית החמורה. כנראה נדב ואביהוא היו במצב רוח של אקסטזיה דתית בהיכל הקודש. אולי הם היו שיכורים מיין או מחומר אחר. זה עומד בניגוד גמור לתורת ישראל ולתורת משה. ההתמסרות לקודש חייבת לבוא מכל הלב והמוח גם יחד ואסור שיהיו בה אלמנטים זרים. הפולחן היהודי חייב להיות מתוך פיקחות גמורה ובהכרה מלאה. אלמנטים, שהפילוסוף פ.ניטשה קרא להם "אפולוניים" בניגוד ל "דיאוניסיים" שהיו האלמנטים השליטים בפולחני הבעל הנהוגים בכנען ובכל המרחב השמי המערבי.
עם מותם של נדב ואביהוא הכל משתנה. מתהדק הפיקוח על עבודת המישכן. אהרון הכוהן נשאר הכוהן הגדול ורק לו הגישה לקודש הקודשים. גם משה לא ניכנס אל קודש הקודשים. הפולחן עצמו נעשה סדיר וכפוף לכללים ברורים. יכול להיות שהכללים האלה הונחו בכתב לצד כמה מן החוקים המרכזיים ונהיו במשך הזמן לב הליבה של המקרא.
תם עידן הפולחנים במסגרת השבטים. קמה כת מקצועית של כוהנים בישראל ששאבה את מקורות המחיה שלה מן המעשר ומחלקם בקרבנות.
כתמורה לכך הלוויים, משפחות הכוהנים הראשונים במדבר סיני וויתרו על נחלה משלהם. ערי הכוהנים שכהן התישבו בכנען לא הכילו שטחים חקלאיים.
(1*) Frazer-The Golden Bough
לאש, לאש הקדושה יש תפקיד גדול במקדש, בכל מקדש. היא חייבת להיות מהמקור הנכון, היא לא יכולה להיות אש זרה. מה הוא מקור הראשוני של כל אש קדושה במזבח קדום של כל עם נתון?
לבני אדם בתקופה הזו היו כפי הנראה ארבעהה מקורות לאש. אש ממקורות טבעיים:
1.)אש שנוצר ע"י ברק.
2.) אש וולקנית
3.) גבישים טבעיים שממקדים את קרני השמש
4.) או אש שנוצר במיומנות עתיקה ע"י שיפשוף בעזרת חומרים מתאימים או ע" הכאת אבני צור שלא היו מצויים בכל מקום.
גדעון ואליהו מחוללים אש
איננו יודעים מה טיב האש שבני אהרון הביאו אל המשכן. אבל יש לנו תיאור מיהמן איך גדעון נבחר ע"י מלאך אלוהים / איש נביא / אלוהים עצמו. (פרק ו בספר השופטים). הפרק הזה בא מיד אחרי שירת דבורה, שמעורכת כאחד הקטעים העתיקים ואוטנטיים של המקרא כולו. גם סיפורו של גדעון מכיל אלמנטים קדומים.
המעשה המתואר מתקיים בצל עץ הקדוש ועתיק – האלה – בעופרה, בחלקת שדה השייכת ליואש אבי גדעון. אחרי שמלאך האלוהים מטיל על גדעון את המשימה לצאת לקרב נגד המדינים, גדעון מקריב קרבן: בשר ומצות על מזבח טבעי – סלע .
וַיִּשְׁלַח מַלְאַךְ יְהוָה, אֶת-קְצֵה הַמִּשְׁעֶנֶת אֲשֶׁר בְּיָדוֹ, וַיִּגַּע בַּבָּשָׂר, וּבַמַּצּוֹת; וַתַּעַל הָאֵשׁ מִן-הַצּוּר, וַתֹּאכַל אֶת-הַבָּשָׂר וְאֶת-הַמַּצּוֹת, וּמַלְאַךְ יְהוָה, הָלַךְ מֵעֵינָיו. (שופטים ו כא)
רק אחרי המעשה הזה גדעון בונה מזבח של ממש:
וַיִּבֶן שָׁם גִּדְעוֹן מִזְבֵּחַ לַיהוָה, וַיִּקְרָא-לוֹ יְהוָה שָׁלוֹם; עַד, הַיּוֹם הַזֶּה--עוֹדֶנּוּ, בְּעָפְרָת אֲבִי הָעֶזְרִי. (שם כד)
עד עצם היום הזה קיימת בכניסית הקבר בירושלים העתיקה טכס של אש קדושה, שבו הבישוף של הכניסיה האורטודוקסית מתיחד בחדר סגור ויוצא משם עם לפיד בוער שאשר נדלק ע"י אש, שירדה מן השמים. לא פעם נדרסו שם מאמינים שהצטופפו שם על מנת להצית את לפידיהם מן האש הזו.
היות ומודגש שהאש של גדעון או מלאך אלוהים הוצתה, הוצתה ע"י צור. יתכן שסופרי הת"ך עדיין ידועו מה המקור של אש-הקודש. יש להניח שמינהג מסוג זה היה ידע סודי שנשמר כסוד במשפחות כוהנים, וכךהיה גם במקרה של בני אהרון. לסודות כאלה יש מקורות עתיקים, פרה-היסטוריים.
(עוד מסופר בפרשת גדעון שכמעשה ראשון הוא נצתווה להרוס את ההמזבח שהקים אביו כולל האשרה, שהיא סמל מובהק של הדת הכנענית. עדות לכך שפרשה זו התקיימה בתקופה שהאוכלוסיה בארץ ניזונה משני מקורות דתיים, הכנענית והישראלית.
אליהו הנביא התעמת בהר כרמל עם 400 נביאי בעל. הוא הצליח להדליק אש והם לא. אולי אליהו ידע סוד פולחני שבני כוהני הבעל לא ידעו. לכן הם נטבחו על ידו בעמק הקישון אחרי שברחו בבהלה מהמוחרקה- קרן הכרמל לעמק יזרעאל. לפני העימות אליהו אומר להם:
"וקראתם בשם אלוהיכם ואני אקרא בשם יהוה והיה האלוהים אשר יענה באש הוא האלוהים . ויען כל העם ויאמרו טוב הדבר. (מלכים א' י"ח כ"ד)
אש שלא הוצתה לפי כללי הטכס הקדמון היא אכן אש זרה.
האש הקדושה
האש עצמה ניזונה " משמן זית זך כיתית למאור להעלות נר תמיד" (שמות כז כא)
הידע להבעיר אש לצרכים פולחניים הוא אחד הסודות של הכוהן הקדום. ידע זה לא מופץ אלא נמסר ליורש ראוי בלבד. היו אף תרבויות שהיורש המיועד של המלך או הכוהן הקדום היה צריך להוציא בכוח את הידע הזה מהכוהן המזדקן ולהורגו. (1*) באופן זה הסודות הטמירים נשארו נחלת ההכוהנים בלבד.
כך קרה ל2 בניו הבכורים של אהרון נדב ואביהוא:
"ויהי ביום השמיני וקרא משה לאהרון ולבניו וזקני ישראל" (ויקרא י א)
ועושים את ההכנות לטקס הקרבנות הראשון באוהל המועד הקרבנות הוקרבו כדין .
קדמו לאירוע הזה הרבה ימים של הכנות וטכסים ונאמר לאהרון ובניו: "והיו על אהרון ועל בניו בבאם אל אהל מועד או בגשתם אל המזבח לשרת בקודש ולא ישאו עון ומתו חוקת עולם לו ולזרעו אחריו" (שמות כח מג).
" ויקחו בני אהרון נדב ואביהוא איש מחתתו ויתנו בהן אש וישימו עליה קטורת ויקריבו לפני יהוה אש זרה אשר לא ציווה אותם". (ויקרא י א)
" תצא אש מלפני יהוה ותאכל על המזבח את העולה ואת החלבים וירא כל העם וירונו ויפלו על פניהם". (יקרא ט כד)
"וימת נדב ואביהוא לפני יהוה בהקריבם אש זרה לפני יהוה במדבר סיני ובנים לא היו להם ויכהן אלעזר ואיתמר על פני אהרון אביהם." (במדבר ג ד)
מחתה היא כלי מתכת עם ידית ארוכה לשם העברת אש קדושה ממקום למקום, וגם לשם הפצת ריח ניחוח ע"י בשמים שהושמו על האש. כנראה שמשה היה סבור שחנוכת המשכן מחייב יצירת אש מן המקור ע"י גץ שנוצר בצור,כפי שגדעון עשה זאת אחרי המפגש עם מלאך אלוהים.
לכן קרה משהו חמור – בטקס אחד נפגשות אשים מ2 מקורות שונים. אש אחד אלוהי, ישר אל מקום הקרבן על מנת לשרוף אותו. זהו אישור קבלה שהקרבן נתקבל והוא רצוי.
האש השניה היא תוספת ממקור זר. שני אשים קדושות לא יכולות לעמד במקום אחד. מייבאי האש הזרה היו בני הכוהן הגדול וכוהנים גדולים בזכות עצמם ועברו לא מזמן את טקסי ההיטהרות והולבשו חגיגית ע"י משה. הם לכן היו חייבים מיתה.
אלפי שנים המלומדים מחולקים ביניהם על הסיבות והמניעים שגרמו למות נדב ואביהוא. הם קודשו ונמשכו לכהונה ע"י משה והולבשו בבגדים יחודיים. למרות זאת כשלו שני הבנים בצורה קשה כל כך שדינם היה מוות. משה אסר על אהרון להתאבל על מות בניו. אהרון נדם ולא היה יכול למחות:
" ויאמר משה אל אהרון הוא אשר דיבר יהוה לאמר בקורבי אקדש ועל פני כל העם אכבד וידם אהרון. (ויקרא י ג)
משה מורה לשני דודיו של אהרון, מישאל ואלצפן :
:"..קרבו שאו את אחיכם מאת פני הקודש אל מחוץ למחנה. ויקרבו וישאם בכתונתם אל מחוץ מחנה." (ויקרא י ד)
המצב היה כה מתוח שמשה מאיים על אהרון ו2 בניו הנותרים :
"..ראשיכם אל תפרעו ובגדיכם אל תפרמו ולא תמותו ועל כל העדה יקצף ואחיכם כל בית ישראל יבכו על השריפה אשר שרף יהוה. ומפתח אוהל המועד לא תצאו פן תמותו כי שמן משחת יהוה עליכם ויעשו כדברי משה." (ויקרא י ו)
את הגופות קברו כמו שהם, עם הבגדים השרופים עליהם, כי תהליך ההטהרות כולל תמיד את כיבוס הבגדים. במקרה זה הם נטמאו ע"י האש ולכן הם חייבים להקבר גם כן.
משה מוסיף עוד איסור על אהרון ובניו: "...יין ושכר אל תשתה אתה ובניך אתך בבואכם אל אוהל המועד ולא תמותו חוקת עולם לדורותיכם " (ויקרא י ח).
אולי כאן יש רמז לפתרון התקרית החמורה. כנראה נדב ואביהוא היו במצב רוח של אקסטזיה דתית בהיכל הקודש. אולי הם היו שיכורים מיין או מחומר אחר. זה עומד בניגוד גמור לתורת ישראל ולתורת משה. ההתמסרות לקודש חייבת לבוא מכל הלב והמוח גם יחד ואסור שיהיו בה אלמנטים זרים. הפולחן היהודי חייב להיות מתוך פיקחות גמורה ובהכרה מלאה. אלמנטים, שהפילוסוף פ.ניטשה קרא להם "אפולוניים" בניגוד ל "דיאוניסיים" שהיו האלמנטים השליטים בפולחני הבעל הנהוגים בכנען ובכל המרחב השמי המערבי.
עם מותם של נדב ואביהוא הכל משתנה. מתהדק הפיקוח על עבודת המישכן. אהרון הכוהן נשאר הכוהן הגדול ורק לו הגישה לקודש הקודשים. גם משה לא ניכנס אל קודש הקודשים. הפולחן עצמו נעשה סדיר וכפוף לכללים ברורים. יכול להיות שהכללים האלה הונחו בכתב לצד כמה מן החוקים המרכזיים ונהיו במשך הזמן לב הליבה של המקרא.
תם עידן הפולחנים במסגרת השבטים. קמה כת מקצועית של כוהנים בישראל ששאבה את מקורות המחיה שלה מן המעשר ומחלקם בקרבנות.
כתמורה לכך הלוויים, משפחות הכוהנים הראשונים במדבר סיני וויתרו על נחלה משלהם. ערי הכוהנים שכהן התישבו בכנען לא הכילו שטחים חקלאיים.
(1*) Frazer-The Golden Bough
