משה ויהושע
(הערות לפרשת וילך)
מאת יעקב לוי
יהושע- שומר האוהל
בפעם הראשונה שיהושע מוזכר במקרא הוא מופיע כשומר מגוריו של משה. "ושב אל המחנה ומשרתו יהושע בן נון נער לא ימיש מתוך האוהל." (שמות לג יא). כי משה גר בקצה האחד של המחנה, באוהל ששמר עליו יהושע ולא מש ממנו. אוהל המועד הראשון הוקם לצורך התועדות עם אלוהים, גם כן מחוץ למחנה, אבל בצידו האחר.(שמות לג ז-ח). עדיין האוהל המיוחד הזה לא היה מקום לאותם הפולחנים, שהונגו במשכן במדבר.
יהושע איננו שומר ראשו של משה אלא שומר אוהלו. זה כנראה לא היה נגיש לכל אחד והכיל חפצים יקרים, אולי כלי קודש ודברי ערך יקרים, ששימשו מאוחר יותר לבנית אוהל המועד הסופי. יהושע שומר על המתחם הזה בהעדרו של משה. השומר "הנער" הופך להיות יד ימינו של משה בענינים צבאים ולבסוף הוא יורש את משה כמנהיג צבאי ורוחני. בדומה למשה יש לו התועדות אישית עם אלוהים. (יהושע ג ה-ח)
יהושע גם יורש את התואר הנשגב והרם ביותר שניתן למשה: "עבד יהוה" (יהושע כד כט; שופטים ב ח)
נאמנותו של יהושע באה לביטוי לראשונה כאשר משה יורד מהר האלוהים ושני לוחות הברית בידיו. הוא הולך לקראתו ומבשר לו על בגידתו של העם ושל אהרון: " וישמע יהושע את קול העם ברעוה ויאמר אל משה קול מלחמה במחנה." ומשה עונה לו נכון: "ויאמר אין קול ענות גבורה ואין קול ענות חלושה קול ענות אנוכי אני שומע". (שמות לב יז – יח). משה יודע שההמולה הבוקעת מן המחנה מכוונת נגדו אישית. אין בידי יהושע דבר לשכך את זעמו ואכזבתו של משה ולוחות הברית מנותצים.
יהושע - המצביא
יהושע מתבגר והופך מנער למצביא. הוא מוביל את הקרב הגורלי עם עמלק. הקרב הראשון אחרי מעמד הר סיני נגד אויב מר. משה אהרון וחור עולים ל"עמדת תצפית בולטת" הנצחון מושג בשדה הקרב, אבל בתמיכה אמונית-פולחנית מסיבית. משה מרים את ידיו, אהרון וחור תומכים בידיו פן יצנחו מעייפות. (שמות יז ט-יג). כאן יהושע הופך מנער למצביא.
בפעם הבאה מופיע יהושע כדמות מובילה בראש 12 המרגלים שתרים את הארץ. יהושע הוא שמכריע את המחלוקת בין החוששים ומפקפקים ביכולת של בני ישראל להכריע את הגויים ועריהם המבוצרים. יהושע מכריע כי הוא תובע להאמין ביכולתו של אלוהים להעניק את בהנצחון ואת השליטה בכנען. כאן ממלא יהושע כמו בכל מהלך חייו את תפקיד מגן האמונה החדשה בצד משה. ובזכות נאמנותו למשה ולאמונותו ביהוה הוא ימלא תפקיד כפול של מצביא ומנהיג רוחני, למרות שעם הקמת אוהל המועד החלק העיקרי של פעולות הפולחניות עובר לידי הלויים, או ליתר דיוק לידי משפחת אהרון ושני בניו הצעירים.
כאשר מתקרבים לארץ המובטחת משה וזקני ישראל מחליטים לשלוח משלחת מרגלים לתור את הארץ. יהושע עומד בראשה.כאשר עם שוב המשלחת מתגלים חלוקי דעות קוטביים. יהושע וכלב מכריעים את הכף לטובת המשך הדרך.
יהושוע וכלב דורשים בעצה אחת עם משה להאמין ביהוה ולסמוך על כך שימלא את הבטחתו. ואלוהים מתערב ישירות ומאיים להמית את כל העדה הרעה הזו ולפזר את פגריהם במדבר. "וימותו האנשים מוציאי דיבת הארץ רעה במגפה לפני יהוה" (שם ל"ז), מסע ההפחדה שמאיים להשאיר את המורדים לגווע במדבר מצליח בסוף. כאשר המורדים מתחרטים ועלו אל ההר הקדוש לבדם משיב להם משה : "וישכמו בבוקר ויעלו אל ראש ההר לאמר הננו ועלינו אל המקום אשר אמר יהוה כי חטאנו." "ויאמר משה למה זה אתם עוברים את פי יהוה והוא לא יצלח. אל תעלו כי אין יהוה בקרבכם ולא תנגפו לפני אויביכם." (שם מ - מד)
ההכרעה הושגה בסופו של דבר כאשר בני ישראל נדרשו לבחור בין מוות במדבר או בין אמונה בהבטחת האל.
במלחמת הנקם של משה במדינים {במדבר לא) לא מופיע שמו של יהושע אלא של פנחס הכוהן כמוביל את הצבא. פנחס הכוהן מוצג במקרא כאיש קנאי ליהוה. הוא כנראה היה בעל יצרים חזקים (ראה את פרשת האיש הישראלי שנמצא שוכב עם אישה המדינית). (במדבר כה ז-ט). לכן גם תיאור מסע המלחמה הזה הוא מן הקשים בתנ"ך ומכיל אלמנטים כמו הרג נשים וילדים שאולי אז היו נקוטים במקרים קיצוניים. היום זה נחשב כבלתי מוסרי בעליל.
פיצול התפקידי הכוהנים והמצביאים
עם גידול היקף הצרכים ואולי גם עם גידול היקף האמצעים, שעמדו לרשות בני ישראל מתחיל תהליך פיצול של התפקידים המובילים באירגון החברתי של בני ישראל. מצד אחד מוקמת כהונה עם סמכויות מאד מוגדרות. הכהונה מועברת בירושה מאב לבן. הכהונה הופכת למקצוע לכל דבר וענין, וכל העם יפריש מעתה מעשרלהבטחת קיומם של כוהניו והלויים בתוכם.
עדיין המקרא מדבר על עבודת צבא באוהל המועד.
מִבֶּן שְׁלשִׁים שָׁנָה וָמַעְלָה עַד בֶּן-חֲמִשִּׁים שָׁנָה תִּפְקֹד אוֹתָם כָּל-הַבָּא לִצְבֹא צָבָא לַעֲבֹד עֲבֹדָה בְּאֹהֶל מוֹעֵד . (דברים ד כג)
מצד שני נחוצה הנהגה צבאית והנהגה רוחנית מעבר לעבודת הקודש של הכוהנים. מנהיג רוחני ומצביא, הם שני תפקידים שדורשים תכונות מיוחדות וכריזמה ואין אפשרות להעביר אותם אוטומטית מאב לבן.
בענין זה ההתפתחות של עם ישראל איננה שונה מההתפתחויות בתרבויות אחרות. בתחילה, לרוב בזמנים פרה-הסטוריים נוצרת הנהגה שממלאת את כל הצרכים של החברה מסויימת. בשלב זה האינטרסים של העלית הדתית-רוחנית והנהגה הצבאית זהים. ברבות הימים נפרדים דרכי הפולחן והצבא. למרות שאף שלטון לא ויתר על ברכת הכוהנים לפני יצאה למלחמה. עוד במלחמת העולם הראשונה היו צבאות שיצאו לקרב עם ברכת הכוהנים שלהם, אבל לעולם לא בהנהגתם של כוהני דת.
כאשר פ.ניטשה כותב את ספרו "הגינאולוגיה של המוסר" (1870) הוא משתמש בתיאורים של ספרי התנ"ך על מנת להוכיח הנחה זו שלו, שעיקרי המוסר של כל תרבות נקבעים בשלב שבו שבטים מתארגנים תחת הנהגה צבאית/כוהנית משותפת. עיקרי המוסר של קבוצה זו הופכים עם הזמו לעיקרי המוסר והאמונה של החברה כולה בשלב מאוחר יותר. במילים אחרות: מה שמתואר בספרי התורה הוא שלב בהתפתחות כל חברה אנושית.
יהושע נבחר כיורש משה
כאשר מגיע לתודעתו של משה שהוא יראה את הארץ המובטחת מנגד אבל לא יבוא בשעריה, הוא בוחר ביהושע ליורש.
וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה, הֵן קָרְבוּ יָמֶיךָ לָמוּת--קְרָא אֶת-יְהוֹשֻׁעַ וְהִתְיַצְּבוּ בְּאֹהֶל מוֹעֵד, וַאֲצַוֶּנּוּ; וַיֵּלֶךְ מֹשֶׁה וִיהוֹשֻׁעַ, וַיִּתְיַצְּבוּ בְּאֹהֶל מוֹעֵד. טו וַיֵּרָא יְהוָה בָּאֹהֶל, בְּעַמּוּד עָנָן; וַיַּעֲמֹד עַמּוּד הֶעָנָן, עַל-פֶּתַח הָאֹהֶל. טז וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה, הִנְּךָ שֹׁכֵב עִם-אֲבֹתֶיךָ (דברים לא יד)
אף פעם לא עמדה שאלה שההנגה תעבור לבניו של משה כפי שנטען במאמרו של פרופסור אביגדור שאנן מהאוניברסיטה העברית (ראה: הבלוג של ד"ר לאה מזור במקראנט – על המקרא, הוראה וחינוך-).
אהרון ובניו מתחרים על ההנהגה והכהונה עם בני משה, גרשון ואליעזר. תחרות זו לא היתה פשוטה אם המקרא מדגיש:
וַיְדַבֵּר יְהוָה, אֶל-מֹשֶׁה וְאֶל-אַהֲרֹן לֵאמֹר: אַל-תַּכְרִיתוּ, אֶת-שֵׁבֶט מִשְׁפְּחֹת הַקְּהָתִי, מִתּוֹךְ, הַלְוִיִּם. וְזֹאת עֲשׂוּ לָהֶם, וְחָיוּ וְלֹא יָמֻתוּ. (במדבר ד יח-יט)
על חלוקת הסמכויות הלא פשוטה בתוך שבט לוי מעיד אופן הסמכתו של יהושע, לפני מות משה. לא רק משה מסמיך אותו, אלא גם אלעזר הכוהן חייב להסכים למינוי. גם זה עדיין לא מספיק להקנות לו מעמד יחודי, כיורש משה. אלעזר גם שואל באורים ותומים ורק אחרי תשובה חיובית של האורקל יהושע נהיה למנהיג:
וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה, קַח-לְךָ אֶת-יְהוֹשֻׁעַ בִּן-נוּן--אִישׁ, אֲשֶׁר-רוּחַ בּוֹ; וְסָמַכְתָּ אֶת-יָדְךָ, עָלָיו. יט וְהַעֲמַדְתָּ אֹתוֹ, לִפְנֵי אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן, וְלִפְנֵי, כָּל-הָעֵדָה; וְצִוִּיתָה אֹתוֹ, לְעֵינֵיהֶם. כ וְנָתַתָּה מֵהוֹדְךָ, עָלָיו--לְמַעַן יִשְׁמְעוּ, כָּל-עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. כא וְלִפְנֵי אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן יַעֲמֹד, וְשָׁאַל לוֹ בְּמִשְׁפַּט הָאוּרִים לִפְנֵי יְהוָה: עַל-פִּיו יֵצְאוּ וְעַל-פִּיו יָבֹאוּ, הוּא וְכָל-בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל אִתּוֹ--וְכָל-הָעֵדָה. כב וַיַּעַשׂ מֹשֶׁה, כַּאֲשֶׁר צִוָּה
בני משה
לפי המקרא למשה היו רק שני בנים מאת ציפורה בת יתרו. ניכרים מאמצים לשייך את הבנים ללויים. אם כי הבנים מתיחסים תמיד לשבט אביהם, גם אם אמם באה משבט אחר. לגרשום, הבכור, היה בן אחד או שנים. הבכור שבואל ו ואולי גם יהונתן. לפי שופטים ח ל, מיכה, בנו, ובני בנו שימשו כוהנים לשבט דן בנדדו צפונה.
לבנו השני של משה, אליעזר היה בן אחד בשם רחביה (דברי ימים א כג יז וכב) לפי אותו הפרק אליעזר היה אולי גם בנו של מחלי למשפחת מררי. הוא השאיר רק בנות אשר נישאו לבנים של דודן קיש. ועוד כתוב משפט סתום – "בני אליעזר רבו למעלה". מכל המסופר לבני משה עצמם לא היה להם מעמד עדיף בתוך המשפחה הגדולה של בני לוי, כלומר בני מררי, קהת וגרשון ואולי גם איכבוד.
יש גם רמזים שלמשה היתה אישה שניה ולה היו בנים, אבל הם לו מוזכרים בשמותיהם, מה שמעיד כנראה על מעמדם.
יג בְּנֵי עַמְרָם, אַהֲרֹן וּמֹשֶׁה; וַיִּבָּדֵל אַהֲרֹן לְהַקְדִּישׁוֹ קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הוּא-וּבָנָיו, עַד-עוֹלָם--לְהַקְטִיר לִפְנֵי יְהוָה לְשָׁרְתוֹ וּלְבָרֵךְ בִּשְׁמוֹ, עַד-עוֹלָם. וּמֹשֶׁה, אִישׁ הָאֱלֹהִים--בָּנָיו, יִקָּרְאוּ עַל-שֵׁבֶט הַלֵּוִי. טו בְּנֵי מֹשֶׁה, גֵּרְשׁוֹם וֶאֱלִיעֶזֶר. טז בְּנֵי גֵרְשׁוֹם, שְׁבוּאֵל הָרֹאשׁ. יז וַיִּהְיוּ בְנֵי-אֱלִיעֶזֶר, רְחַבְיָה הָרֹאשׁ; וְלֹא-הָיָה לֶאֱלִיעֶזֶר בָּנִים אֲחֵרִים, וּבְנֵי רְחַבְיָה רָבוּ לְמָעְלָה. {ס} יח בְּנֵי יִצְהָר, שְׁלֹמִית הָרֹאשׁ. יט בְּנֵי, חֶבְרוֹן--יְרִיָּהוּ הָרֹאשׁ, אֲמַרְיָה הַשֵּׁנִי, יַחֲזִיאֵל הַשְּׁלִישִׁי, וִיקַמְעָם הָרְבִיעִי. כ בְּנֵי, עֻזִּיאֵל--מִיכָה הָרֹאשׁ, וְיִשִּׁיָּה הַשֵּׁנִי. כא בְּנֵי מְרָרִי מַחְלִי וּמוּשִׁי, בְּנֵי מַחְלִי אֶלְעָזָר וְקִישׁ. כב וַיָּמָת, אֶלְעָזָר, וְלֹא-הָיוּ לוֹ בָּנִים, כִּי אִם-בָּנוֹת; וַיִּשָּׂאוּם בְּנֵי-קִישׁ, אֲחֵיהֶם. כג בְּנֵי מוּשִׁי, מַחְלִי וְעֵדֶר וִירֵמוֹת--שְׁלוֹשָׁה. כד אֵלֶּה בְנֵי-לֵוִי לְבֵית אֲבוֹתֵיהֶם רָאשֵׁי הָאָבוֹת לִפְקוּדֵיהֶם. (דברי ימים א יג-כב) גם בפסוקים האלה קודם מעמדו של אהרון ובניו לבניו של משה.
התחרות על חלוקת התפקידים במשכן היתה רבה. כל משפחה קבלה תפקיד ורק משפחת אהרון המצומצמת קבלה את הזכות לנהל את עבודת הקודש עצמה ורק מתוכה יצא נושא התפקיד של הכוהן הגדול.
המאבק על חלוקת התפקידים היה קשה ביותר וכאשר קורח משבט לוי עומד בראש המתקוממים נגד ההכרעות של משה, משה מטיח בפניו את הדברים הבאים:
וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה, אֶל-קֹרַח: שִׁמְעוּ-נָא, בְּנֵי לֵוִי. ט הַמְעַט מִכֶּם, כִּי-הִבְדִּיל אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אֶתְכֶם מֵעֲדַת יִשְׂרָאֵל, לְהַקְרִיב אֶתְכֶם, אֵלָיו--לַעֲבֹד, אֶת-עֲבֹדַת מִשְׁכַּן יְהוָה, וְלַעֲמֹד לִפְנֵי הָעֵדָה, לְשָׁרְתָם. י וַיַּקְרֵב, אֹתְךָ, וְאֶת-כָּל-אַחֶיךָ בְנֵי-לֵוִי, אִתָּךְ; וּבִקַּשְׁתֶּם, גַּם-כְּהֻנָּה. יא לָכֵן, אַתָּה וְכָל-עֲדָתְךָ--הַנֹּעָדִים, עַל-יְהוָה; וְאַהֲרֹן מַה-הוּא, כִּי תַלִּינוּ עָלָיו. (במדבר טז ח-יא)
יהושע והכוהנים
אהרון היה מראשית התהוות עם ישראל במצרים ובסיני שותפו הזוטר של משה בכל מהלכיו. כל הלויים, כולל בני קהת, מררי ושמעי וזה כולל גם את הצאצאים המועטים של בני משה, נפקדו לחוד מיתר בני ישראל במפקד הגדול לפני היציאה למרחבי סיני.
וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה, בְּמִדְבַּר סִינַי לֵאמֹר. טו פְּקֹד אֶת-בְּנֵי לֵוִי, לְבֵית אֲבֹתָם לְמִשְׁפְּחֹתָם (במדבר יד)
כך התפלגו הלויים מיתר השבטים ועמדו תחת מרותו של אהרון, ואחרי מותו בידי אלעזר הכוהן בן-אהרון:
וַיְדַבֵּר יְהוָה, אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר. ו הַקְרֵב, אֶת-מַטֵּה לֵוִי, וְהַעֲמַדְתָּ אֹתוֹ, לִפְנֵי אַהֲרֹן הַכֹּהֵן; וְשֵׁרְתוּ, אֹתוֹ. ז וְשָׁמְרוּ אֶת-מִשְׁמַרְתּוֹ, וְאֶת-מִשְׁמֶרֶת כָּל-הָעֵדָה, לִפְנֵי, אֹהֶל מוֹעֵד--לַעֲבֹד, אֶת-עֲבֹדַת הַמִּשְׁכָּן. ח וְשָׁמְרוּ, אֶת-כָּל-כְּלֵי אֹהֶל מוֹעֵד, וְאֶת-מִשְׁמֶרֶת, בְּנֵי יִשְׂרָאֵל--לַעֲבֹד, אֶת-עֲבֹדַת הַמִּשְׁכָּן. ט וְנָתַתָּה, אֶת-הַלְוִיִּם, לְאַהֲרֹן, וּלְבָנָיו: נְתוּנִם נְתוּנִם הֵמָּה לוֹ, מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל (במדבר ג ה-ט)
גם חלוקת התפקידים בתוך הלויים לא היתה פשוטה ולא נעשתה ללא מאבקים.
עד כדי כך שנאמר:
אַל-תַּכְרִיתוּ, אֶת-שֵׁבֶט מִשְׁפְּחֹת הַקְּהָתִי, מִתּוֹךְ, הַלְוִיִּם. יט וְזֹאת עֲשׂוּ לָהֶם, וְחָיוּ וְלֹא יָמֻתוּ, בְּגִשְׁתָּם, אֶת-קֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים (דברים ד יז)
המאבקים האלה על מעמד, כוח וזכויות יתר התנהלו גם בין בני אהרון ובין בני משה. לבניו של משה היו יורשים מועטים. יהונתן בן גרשום היה הכוהן של שבט דן וכך בניו אחריו. (שופטים יח ל). גם למיכיהו, בהר אפרים או בשילו היה מקדש זותא והוא העסיק לוי מבית לחם יהודה ככוהן וגם הוא מופיע מאוחר יותר אצל שבט דן.
לבן השני אליעזר היה בן יחיד בשם רחביה שגם כן לא הגיע למשרה רמה.
חלק מהלויים, בני בניו של אהרון נהיו כוהנים לדורות הבאים. לצעד הזה יש שורשים היסטוריים. בני לוי לא היו משועבדים במצרים כיתר בני ישראל. הם גרו בבתים. (שמות א כב). שפרה ופועה נשכרו לפעל בשם פרעה נגד ילדי העברים. (שמות א) ויש עוד רמזים על היות בני לוי בעלי מעמד מיוחד. זו גם דעת חז"ל.
.לפני הכניסה לארץ יש ליהושע שיח משלו עם אלוהים, הוא נוטל על עצמו גם תפקידים דתיים. הוא מצווה על מילת כל הערלים במחנה ישראל, ה"ערב רב" וכל אלה שנולדו במדבר לא נימולו. כל זה על מנת שכל מחנה ישראל יהפוך ל"גוי קדוש".
ג וַיַּעַשׂ-לוֹ יְהוֹשֻׁעַ, חַרְבוֹת צֻרִים; וַיָּמָל אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, אֶל-גִּבְעַת הָעֲרָלוֹת. ד וְזֶה הַדָּבָר, אֲשֶׁר-מָל יְהוֹשֻׁעַ: כָּל-הָעָם הַיֹּצֵא מִמִּצְרַיִם הַזְּכָרִים כֹּל אַנְשֵׁי הַמִּלְחָמָה, מֵתוּ בַמִּדְבָּר בַּדֶּרֶךְ, בְּצֵאתָם, מִמִּצְרָיִם. ה כִּי-מֻלִים הָיוּ, כָּל-הָעָם הַיֹּצְאִים; וְכָל-הָעָם הַיִּלֹּדִים בַּמִּדְבָּר בַּדֶּרֶךְ, בְּצֵאתָם מִמִּצְרַיִם--לֹא-מָלוּ. ו כִּי אַרְבָּעִים שָׁנָה, הָלְכוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל בַּמִּדְבָּר, עַד-תֹּם כָּל-הַגּוֹי אַנְשֵׁי הַמִּלְחָמָה הַיֹּצְאִים מִמִּצְרַיִם, אֲשֶׁר לֹא-שָׁמְעוּ בְּקוֹל יְהוָה: כִּי-עֲרֵלִים הָיוּ, כִּי לֹא-מָלוּ אוֹתָם בַּדָּרֶךְ (שמות ה ג-ו)
יהושע ואלעזר הכוהן
בתחילת דרכו של יהושע הוא פעל בשיתוף פעולה עם אלעזר הכהן. שניהם היו פעילים במו"מ עם השבטים שהתנחלו מעבר לירדן.
כח וַיְצַו לָהֶם, מֹשֶׁה, אֵת אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן, וְאֵת יְהוֹשֻׁעַ בִּן-נוּן; וְאֶת-רָאשֵׁי אֲבוֹת הַמַּטּוֹת, לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל. (במדבר לב כח)
אֵלֶּה שְׁמוֹת הָאֲנָשִׁים, אֲשֶׁר-יִנְחֲלוּ לָכֶם אֶת-הָאָרֶץ: אֶלְעָזָר, הַכֹּהֵן, וִיהוֹשֻׁעַ, בִּן-נוּן. יח וְנָשִׂיא אֶחָד נָשִׂיא אֶחָד, מִמַּטֶּה--תִּקְחוּ, לִנְחֹל אֶת-הָאָרֶץ. (במדבר לד יז)
אלעזר היה הכוהן הגדול ויהושע היה המנהיג הצבאי. בהתחלה ההפרדה בתפקידים לא היתה חדה ויהושע נוטל לעצמו גם פונקציות דתיות. יהושע דיבר ישירות עם אלוהים,בדרך שעשה זאת משה. הרי הוא נמשך כיורשו. יהושע נפגש עם בן-דמותו של אלוהים וחוזר על הטכס שעבר משה בהגיעו בפעם הראשונה להר אלוהים:
וַיְהִי, בִּהְיוֹת יְהוֹשֻׁעַ בִּירִיחוֹ, וַיִּשָּׂא עֵינָיו וַיַּרְא, וְהִנֵּה-אִישׁ עֹמֵד לְנֶגְדּוֹ וְחַרְבּוֹ שְׁלוּפָה בְּיָדוֹ; וַיֵּלֶךְ יְהוֹשֻׁעַ אֵלָיו וַיֹּאמֶר לוֹ, הֲלָנוּ אַתָּה אִם-לְצָרֵינוּ. וַיֹּאמֶר לֹא, כִּי אֲנִי שַׂר-צְבָא-יְהוָה--עַתָּה בָאתִי; וַיִּפֹּל יְהוֹשֻׁעַ אֶל-פָּנָיו אַרְצָה, וַיִּשְׁתָּחוּ, וַיֹּאמֶר לוֹ, מָה אֲדֹנִי מְדַבֵּר אֶל-עַבְדּוֹ. וַיֹּאמֶר שַׂר-צְבָא יְהוָה אֶל-יְהוֹשֻׁעַ, שַׁל-נַעַלְךָ מֵעַל רַגְלֶךָ, כִּי הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַתָּה עֹמֵד עָלָיו, קֹדֶשׁ הוּא; וַיַּעַשׂ יְהוֹשֻׁעַ, כֵּן. (יהושע ה יג- טו)
מעמד זה דומה מאד למעמד שחיווה אותו משה בהר אלוהים בסיני כאשר הדמות האלוהית מתגלה לו בסנה הבוער והוא נדרש: "של את נעליך".
---------------------------------------------------------------------------------
דפוסי ההנהגה הישראליים מתגבשים סופית רק עם קום המלוכה. השופטים הם אנשי מופת דתיים וגם מנהיגי צבא. לידם פועלים נביאים, כוהנים ולויים.
אחרון הנביאים ,שהוא היה גם מנהיג מדיני וכוהן היה שמואל ואיתו תם הפרק הזה של החלוקה השלטונית. מרגע שנמשכו מלכים ע"י שמואל ,מקודם שאול, שלא הסתדר טוב עם שמואל ואחריו דויד, תם עידן הדמוקרטיה השבטית או עידן השלטון המבוזר. ישראל הפכה למלוכה ככל שכניה סביבה וסבלה מכל מגרעותיה של שלטון יחיד. מועטים מלכי יהודה וישראל שהוציאו את יומם על כסא המלוכה ולא סולקו בכוח מן השלטון. ספר שמואל א' לכן מכיל את מאמציו של שמואל למנע בחירת מלך והוא מונה את חסרונות השיטה אחד אחד לפני העם.
למרות התיאור הקולע של שמואל על נזקי המלוכה הצפויים, זה לא מנע את בחירת המלך הראשון של ישראל. גם כאשר שמואל לא מרוצה מהתנהלותם, גם כאשר שמואל ממנה את דויד לפני ששאול פינה את כס השלטון, זה לא מנע את הקמת המלכות. החיים בכנען, כאשר שבטי ישראל מוקפים אויבים שמצליחים להנחיל להם מפלות ולשדוד את ארון הברית, דורשים ריכוז כל הכוחות ביד אחת מנהיגה שלה יכולת לנצח בשדה הקרב.
תל-אביב 19.9.2010
