מאסיפות עם לתיאוקרטיה
כאשר בני ישראל ירדו למצרים הם חיו במשטר פטריארכלי. האב המיסד, יעקב/ ישראל, היה אבי 12 השבטים. הריבוי הטבעי במצרים גרם להתפצלות לשבטים שהם פעלו או מתחת ל"נשיא" או מתחת "זקנים" ובצורת אירגון כזו הם עשו את מסע ממצרים לכנען.
השבטים לא היו בגודל שווה וכך נוצר הצורך למסד את מועצת הזקנים. מספר חבריה הוגדר באופן מסורתי ל70. גם אם המספר שבעים הוא מספר טיפולוגי, המסגרת הזו נשמרה מאות בשנים.המסגרת המספרית הזו כנראה התאימה לצרכים שלטוניים-שיפוטיים המיוחדים של בני ישראל. 70 הוא גם מספר חברי הסנהדרין הגדול, בתוספת יושב ראש על מנת למנע קפאון במקרה של קולות שקולים. אם כי יותר מאוחר הוגדל מספר חברי הסנהדרין ויכול היה להגיע ל 120. הכוהן הגדול היה תמיד אב בית הדין וראש הסנהדרין.
מהר מאד נוצר בתוך המשטר השבטי קבוצה של כהנים מקצועיים. כאשר חונך אוהל המועד ראשי השבטים ניהלו את טכס הפולחן, כל אחד לפי תורו. (במדבר ז יא-עג). ובזה תפקידם הדתי הסתיים והפולחן נוהל מעתה ואילך ע"י הלויים ומשפחת אהרון, שהם למעשה היו כוהנים שעיסוקם וגם מקצועם. את פרנסתם הם קיבלו מהמעשר למשכן ומחלקם הישיר בקרבנות. תמורת זאת הם ויתרו על נחלה, אם כי התקיימו גם נחלות של לויים.
יותר מאוחר גם התפקידים הצבאיים הועברו לידי אנשים מוכשרים לכך. וכך צריך להבין את הרפורמה האירגונית שהציע יתרו למשה, למנות שרי אלף ושרי מאה. (שמות יח כה-כו) יהושע היה מנהיג צבאי וקיבל מידי משה גם מורשת דתית וכך היה לו קשר ישיר עם אלוהים.
כל חברות האנושיות המאורגנת עברו את התהליך הזה באופנים שונים. תקופה זה היא המעבר מדמוקרטיה קדומה אל מסגרות חברתיות יותר גדולות. זהו תהליך חברתי-פוליטי-אירגוני רבת פנים. היום אנחנו מודעים לשוני המהותי בין דת, צבא ומסגרות מדיניות, אז התיחומים לא היו ברורים. זה לקח הרבה מאות שנים שהתגבשו מעמדות מקצועיים בתחום הצבאי, הדתי, השיפוטי והמנהלי. עוד במאה התשע-עשרה היה לאפיפיור "חוזה קדוש" עם מלך צרפת, שערב לגבולות מדינת הותיקן. סירובו של מלך צרפת לבוא לעזרת האפיפיור הביא ליסוד המלוכה האיטלקית בידי גריבלדי.
במקרא שמואל היה האישיות הדתית האחרונה שמובילה את העם. הוא לא עמד במשימה הכפולה ולפי דרישת העם הוא מינה מלך, רשות אזרחית, וכאשר שאול לא ציית לו בכל הוא מינה את דויד תחתו. ומרגע זה המנהיג החילוני נעשה ראש המבנה השלטוני וכבר שלמה מינה את הכוהנים.
אסיפת העם הראשונה
הכנס הראשון של ברית שבטי ישראל מתקיים כאשר משה ואהרון חוזרים ממדין לאחר שהוטל עליהם השליחות האלוהית לשחרר את בני ישראל משעבוד מצרים. הם חייבים לקבל את הסכמת כל השבטים למהלכים הבאים. ומיד עם חזרתם למצרים הם אוספים את כל זקני בני ישראל:
וַיֵּלֶךְ מֹשֶׁה, וְאַהֲרֹן; וַיַּאַסְפוּ, אֶת-כָּל-זִקְנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. וַיְדַבֵּר אַהֲרֹן--אֵת כָּל-הַדְּבָרִים, אֲשֶׁר-דִּבֶּר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה; וַיַּעַשׂ הָאֹתֹת, לְעֵינֵי הָעָם. וַיַּאֲמֵן, הָעָם (שמות ד כט-לא)
וזו למעשה האספה הראשונה של כל השבטים בראשות הזקנים.
מפגש זה של משה ואהרון עם זקני ישראל בנוכחות כל הקהל הוא למעשה אסיפת העם הראשונה של בני ישראל בכלל. אהרון מדבר בשם משה, שהוא מצדו קיבל את הדברים מאת אלוהים. ולהוכחת אמינותם של הדברים האלה אהרון ומשה מוסיפים "אותות":
"וַיְדַבֵּר אַהֲרֹן--אֵת כָּל-הַדְּבָרִים, אֲשֶׁר-דִּבֶּר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה; וַיַּעַשׂ הָאֹתֹת, לְעֵינֵי הָעָם." (שמות ד ל)
בשלב זה משה ואהרון צריכים להוכיח שבידיהם יכולות מיוחדות, מסוג היכולות שהיו גם לכוהנים המצריים. המבצע את האותות הוא אהרון ולא משה. המצב הזה חוזר על עצמו במשך המו"מ הארוך עם פרעה ואנשי חצרו. לכן המו"מ מלווה מעשי מגיה כמיטב המסורת המצרית. מנקודת ראות של הדת היהודית הנוכחית אלה הם מעשים של עבודה זרה. על מנת להשיג את שיחרור בני ישראל היה צריך לנקוט באמצעים שהמצרים יבינו. אבל גם יותר מאוחר משה ואהרון השתמשו באמצעים של נסים ואותות על מנת להוכיח את כוחם ובמיוחד להוכיח את עדיפות מטה אהרון על מטות יתר מטות השבטים. (במדבר יז יז-כה)
ומעשים אלה משכנעים:
"וַיַּאֲמֵן הָעָם וַיִּשְׁמְעוּ כִּי-פָקַד יְהוָה אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְכִי רָאָה אֶת-עָנְיָם וַיִּקְּדוּ וַיִּשְׁתַּחֲווּ. (שמות ד ל"א)
וזהו האישור שקבלו משה ואהרון לדבר בשם בני ישראל בחצר המצרית.
אין כאן עדיין מוסד מסודר אלא אספה של כל "בעלי הדבר" על מנת לקבל מהם רשות לנהל מו"מ עם פרעה. עדיין לא מו"מ על שיחרור עבדים ויציאה ממצרים, אלא על קבלת רשותו של פרעה לעבוד את יהוה במשך 3 ימים:
"וַיֹּאמְרוּ, אֱלֹהֵי הָעִבְרִים נִקְרָא עָלֵינוּ; נֵלְכָה נָּא דֶּרֶךְ שְׁלֹשֶׁת יָמִים בַּמִּדְבָּר, וְנִזְבְּחָה לַיהוָה אֱלֹהֵינוּ--פֶּן-יִפְגָּעֵנוּ, בַּדֶּבֶר אוֹ בֶחָרֶב" (שמות ה ג)
למיותר כמעט להגיד שבעת העתיקה לא היתה הפרדה בין האמונה והשלטון. לבוא ולבקש להנתק מהדת הרשמית של מצרים היה בפועל מעשה של מרד בשלטון. לבטח בעיני המצרים עצמם.
אסיפת עם השניה
האסיפה השניה שהתקיימה באמצע תהליך המו"מ עם פרעה נכשלה. בני ישראל נוכחו לדעת שהתערבותם של משה ואהרון גרמה מיידית וישירות להרעה בתנאי השיעבוד שלהם.
"וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה כֵּן, אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל; וְלֹא שָׁמְעוּ, אֶל-מֹשֶׁה, מִקֹּצֶר רוּחַ, וּמֵעֲבֹדָה קָשָׁה." (שמות ו ט)
וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה, לִפְנֵי יְהוָה לֵאמֹר: הֵן בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, לֹא-שָׁמְעוּ אֵלַי, וְאֵיךְ יִשְׁמָעֵנִי פַרְעֹה, וַאֲנִי עֲרַל שְׂפָתָיִם." (שמות ו יב)
משה נפגע מחוסר היכולת של בני ישראל לקחת על עצמם את הקשיים שכרוכים במאבק לשיחרור ומנסה להשתחרר משליחותו. באמצע המו"מ משה הגיע לנקודה שאינו מסוגל יותר להמשיך. הוא מכנס את כל בני ישראל, וזו אספת העם השניה :
אסיפת עם גדולה זו בלי אהרון לא מביא פירות. בעקבות הכשלון הציבורי וההנהגתי של משה בא נסיון ההתנקשות במשה ע"י הניצבים של בני ישראל באמצע המו"מ עם פרעה. הניצבים היו כנראה דרג בינים בין השלטון המשעבד המצרי וכלל העם. הם היו מבני ישראל כי רש"י מזהה אותם עם העומדים מאוחר יותר בראש ה"מרד של קורח":
"וַיִּפְגְּעוּ אֶת-מֹשֶׁה וְאֶת-אַהֲרֹן נִצָּבִים לִקְרָאתָם בְּצֵאתָם מֵאֵת פַּרְעֹה".(שמות ה כ)
אסיפת עם השלישית
האסיפה השלישית התקיימה עם סיום המו"מ עם פרעה, כאשר בלית ברירה הסכים פרעה ליציאת מצרים של בני ישראל. האסיפה השלישית הוקדשה להכנת קרבן פסח הראשון. אסיפה זו היתה יותר מקיפה וכללה את כל הגברים הבוגרים לכן היא אספת העם הראשונה. אסיפה השלישית זו נערכה לקראת ההכנות ליציאת מצרים, לפני השלב הסופי במאבק עם פרעה: מכת הבכורות. האלוהים הנורא והנוקם שיעבור בכל בתי מצרים וימית את הבכורים עלול לפגע גם בבתי העברים. צריך לגרום לכך שמלאכי האלוהים יפסחו על בתי העבריים. ההכנות כוללות הוראות מפורטות וחמורות איך לסמן את בתי העברים ואיך להקריב קרבן נכון בכל בית אב על מנת להבטיח שבתי העברים לא יפגעו. זהו למעשה אחד הגילויים החריפים ביחס הדו-משמעותי של בני ישראל אל אלוהיהם. כאן אלוהים מופיע בפן הכי מפחיד שלו- שליחת מלאכי מוות לכל בית. לאל כזה חייבים לציית בכל תנאי, גם אם לכאורה הדבר נראה בלתי מתקבל על הדעת. וציות כזה, בלתי מתפשר נדרש מבני ישראל במדבר ורק הודות לו, הם הגיעו לארצם. כל אלה שהיססו או קראו תגר על משה והנהגתו מצאו את מותם במדבר. אפילו משה עצמו, גם הוא רק "עבד אלוהים", אינו יוצא מן הכלל הזה.
האסיפה הרביעית
כאשר בני ישראל השלימו את יציאת מצרים והגיעו לבסוף להר אלוהים בא יתרו אל משה ומציע את הצעותיו לאירגון מחדש של בני השבטים והמלווים הרבים:
"וְאַתָּה תֶחֱזֶה מִכָּל-הָעָם אַנְשֵׁי-חַיִל יִרְאֵי אֱלֹהִים, אַנְשֵׁי אֱמֶת--שֹׂנְאֵי בָצַע; וְשַׂמְתָּ עֲלֵהֶם, שָׂרֵי אֲלָפִים שָׂרֵי מֵאוֹת, שָׂרֵי חֲמִשִּׁים, וְשָׂרֵי עֲשָׂרֹת. וְשָׁפְטוּ אֶת-הָעָם, בְּכָל-עֵת, וְהָיָה כָּל-הַדָּבָר הַגָּדֹל ָיבִיאוּ אֵלֶיךָ, וְכָל-הַדָּבָר הַקָּטֹן יִשְׁפְּטוּ-הֵם." (שמות יח כא-כב)
"וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה, אֶסְפָה-לִּי שִׁבְעִים אִישׁ מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר יָדַעְתָּ, כִּי-הֵם זִקְנֵי הָעָם וְשֹׁטְרָיו; וְלָקַחְתָּ אֹתָם אֶל-אֹהֶל מוֹעֵד, וְהִתְיַצְּבוּ שָׁם עִמָּךְ. וְיָרַדְתִּי, וְדִבַּרְתִּי עִמְּךָ שָׁם, וְאָצַלְתִּי מִן-הָרוּחַ אֲשֶׁר עָלֶיךָ, וְשַׂמְתִּי עֲלֵיהֶם; וְנָשְׂאוּ אִתְּךָ בְּמַשָּׂא הָעָם, וְלֹא-תִשָּׂא אַתָּה לְבַדֶּךָ" (במדבר יא) (ראה גם הדיון המלא בחלק 5: - יתרו בא אל משה )
כנראה שההתנגדות באספת העם הזו, שבה יתרו מציע אירגון מחדש של ההמונים שיצאו ממצרים, לא איפשרה למשה לבצע מהפכה חוקתית זו. משה לא הצליח לקנות שליטה אירגונית בבני ישראל ע"י מינוי אנשים מטעמו. האירגון השבטי והאירגון העל-שבטי נשמרו. וכמה מן הפרשיות במסע המדברי נסבו בעצם על הרצון לשימור המסגרות השבטיות העתיקות. זה מתבלטת בפרשת קורח שנסבה רק על הנושא הזה. הרי המתקוממים על משה טענו:
"וַיִּקָּהֲלוּ עַל-מֹשֶׁה וְעַל-אַהֲרֹן, וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם רַב-לָכֶם--כִּי כָל-הָעֵדָה כֻּלָּם קְדֹשִׁים, וּבְתוֹכָם יְהוָה; וּמַדּוּעַ תִּתְנַשְּׂאוּ, עַל-קְהַל יְהוָה." (במדבר טז ג)
פרשת קורח מכילה אלמנט נוסף והוא מאבק בתוך שבט לוי על תפקידים במשכן. (במדבר טז י)
מאותו הרגע ששבטים רבים התלכדו ליחידה המדינית החדשה, היא "בני שראל", הוחלפה קשרי הדם כבסיס להשתייכות היחד למסגרת השבטית בהשתייכות אזרחית לברית בני ישראל ובנאמנות לדמות מובילה אותה: משה. המתח התמידי בין המסגרות השבטיות ובין הנאמנות למסגרת הדתית החדשה עם משה בראשה, הוא שמהווה הרקע לכל מסכת הנדודים והפלוגתאות במדבר.
מחאות עממיות נגד משה ואהרון
כאשר בני ישראל חונים בין ים הסוף ובין הצבא המצרי בני ישראל חוששים לגורלם, והם פונים אל משה בצעקה:
" וַיֹּאמְרוּ, אֶל-מֹשֶׁה, הֲמִבְּלִי אֵין-קְבָרִים בְּמִצְרַיִם, לְקַחְתָּנוּ לָמוּת בַּמִּדְבָּר: מַה-זֹּאת עָשִׂיתָ לָּנוּ, לְהוֹצִיאָנוּ מִמִּצְרָיִם. הֲלֹא-זֶה הַדָּבָר, אֲשֶׁר דִּבַּרְנוּ אֵלֶיךָ בְמִצְרַיִם לֵאמֹר, חֲדַל מִמֶּנּוּ, וְנַעַבְדָה אֶת-מִצְרָיִם: כִּי טוֹב לָנוּ עֲבֹד אֶת-מִצְרַיִם, מִמֻּתֵנוּ בַּמִּדְבָּר." (שמות יד יא-יב)
ים הסוף וטביעת החיל המצרי בני ישראל מתיצבים מול המדבר.
"וַיַּסַּע מֹשֶׁה אֶת-יִשְׂרָאֵל מִיַּם-סוּף, וַיֵּצְאוּ אֶל-מִדְבַּר-שׁוּר; וַיֵּלְכוּ שְׁלֹשֶׁת-יָמִים בַּמִּדְבָּר, וְלֹא-מָצְאוּ מָיִם. וַיָּבֹאוּ מָרָתָה--וְלֹא יָכְלוּ לִשְׁתֹּת מַיִם מִמָּרָה, כִּי מָרִים הֵם; עַל-כֵּן קָרָא-שְׁמָהּ, מָרָה. וַיִּלֹּנוּ הָעָם עַל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר, מַה-נִּשְׁתֶּה." (שמות טו כב-כד)
כנראה שהפעם התגבשה מחאה כללית נגד משה ללא דפוס מאורגן, וזה חוזר על עצמו עוד כמה פעמים במסע בסיני, אשר בני ישראל ניצבים לפני קשיים שלא ניתנים לפתרון ללא התערבות אלוהית.
מילת המפתח של הדפוס הזה היא "וילינו על משה" וחוזר על עצמו גם ( שמות יד יב; במדבר יד ב ו לו ; יז ו)
בפרקים האלה מודגש שההתנגדות להנהגת משה ואהרון היתה גורפת והמקרא משתמש בביטוי : כל עדת ישראל לציון עובדה זו. בשלב זה של היחסים היה ברור שגם אם בני ישראל הסכימו ללכת עם ואחרי משה, הם ראו את עצמם כבני חורין להתנגד למצב שההנהגה הכניסה אותם.
משה מגיע לסף יאוש והוא מתאונן מרה:
"וַיִּצְעַק מֹשֶׁה אֶל-יְהוָה לֵאמֹר, מָה אֶעֱשֶׂה לָעָם הַזֶּה; עוֹד מְעַט, וּסְקָלֻנִי." (שמות יז ד)
רק אחרי מעמד הר סיני ויציקה עגל הזהב משתנה המצב הזה. משה לא משלים יותר עם היכולת העממית להתנגד לצעדיו. הוא מגייס את הלויים החמושים וקורא אתת הקריאות הידועות במקרא: "מי ליהוה אחרי!". הכף מוכרע לטובת הדומיננטיות של משה, גם אם דפוסי האירגון השבטיים שומרים על תקפותם. המסע במדבר , חנית הלילה, ההכרעות הגדולות וכמובן ההתנחלות עצמה נעשים במסגרת האירגון השבטי.
האירועים סביב העליות של משה להר סיני
האספה החמישית
כאשר מגיעים מרפידים לרגלי הר האלוהים, משה עולה אל ההר לבד. עם רדתו מן ההר הוא אוסף את הזקנים וגם את כל העם ופורס לפניהם את תכניותיו.
"וַיָּבֹא מֹשֶׁה, וַיִּקְרָא לְזִקְנֵי הָעָם; וַיָּשֶׂם לִפְנֵיהֶם, אֵת כָּל-הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה, אֲשֶׁר צִוָּהוּ, יְהוָה. וַיַּעֲנוּ כָל-הָעָם יַחְדָּו וַיֹּאמְרוּ, כֹּל אֲשֶׁר-דִּבֶּר יְהוָה נַעֲשֶׂה; וַיָּשֶׁב מֹשֶׁה אֶת-דִּבְרֵי הָעָם, אֶל-יְהוָה"(שמות יט ז-ח)
האסיפה השישית
כאן יש להתכנסות גוון של משאל עם, הפעם משה יודע שהעם איתו. וכך גם באסיפת עם כללית השישית אחרי רדתו מאת ההר ואחרי שהציג את התורה החדשה לפני הכל.
"וַיָּבֹא מֹשֶׁה, וַיְסַפֵּר לָעָם אֵת כָּל-דִּבְרֵי יְהוָה, וְאֵת, כָּל-הַמִּשְׁפָּטִים; וַיַּעַן כָּל-הָעָם קוֹל אֶחָד, וַיֹּאמְרוּ, כָּל-הַדְּבָרִים אֲשֶׁר-דִּבֶּר יְהוָה, נַעֲשֶׂה." (שמות כד ד)
האספה הזאת מסתיימת במעשה סמלי רב חשיבות. לאות קבלת התורה מהר סיני ואיחודה עם הפולחנים שהיו נהוגים עד כה בתוך השבטים, משה בונה מזבח אדמה פשוט שמוקף בסמלי כל 12 השבטים. וטקס שמתקיים בו קושר את המסורות הישנות עם האמונה החדשה. מודגש שם שכל אחד משתתף בפולחן כי הוא בנוי כך שגם פשוטי העם, שלבושם דל, יוכלו לקחת חלק בטכסים. לכן אסור למקם את המזבח כך שצריך לעלות אליו במעלות.
"וְלֹא-תַעֲלֶה בְמַעֲלֹת, עַל-מִזְבְּחִי: אֲשֶׁר לֹא-תִגָּלֶה עֶרְוָתְךָ, עָלָיו." (שמות כ כב)
גם נחקק בתחיקה ראשית שאין ליטול מבן אדם את כסותו לתשלום חוב, יהיה מקור החוב מה שיהיה.
" אִם-חָבֹל תַּחְבֹּל, שַׂלְמַת רֵעֶךָ--עַד-בֹּא הַשֶּׁמֶשׁ, תְּשִׁיבֶנּוּ לוֹ. כִּי הִוא כְסוּתֹה לְבַדָּהּ, הִוא שִׂמְלָתוֹ לְעֹרוֹ; בַּמֶּה יִשְׁכָּב-- "(שמות כב כה-כו)
אסיפה שביעית
השיא בכינוס כל העם הוא הכנס שבו משה מכריז על השבת והחוקים לקדשו.
"וַיַּקְהֵל מֹשֶׁה, אֶת-כָּל-עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל--וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם: אֵלֶּה, הַדְּבָרִים, אֲשֶׁר-צִוָּה יְהוָה, לַעֲשֹׂת אֹתָם. שֵׁשֶׁת יָמִים, תֵּעָשֶׂה מְלָאכָה, וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יִהְיֶה לָכֶם קֹדֶשׁ שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן, לַיהוָה; כָּל-הָעֹשֶׂה בוֹ מְלָאכָה, יוּמָת. לֹא-תְבַעֲרוּ אֵשׁ, בְּכֹל מֹשְׁבֹתֵיכֶם, בְּיוֹם, הַשַּׁבָּת" (שמות לה א-ג)
פרשה זו מסופרת בסמיכות לכנס הראשון של הנשיאים.
"וַיִּקְרָא אֲלֵהֶם מֹשֶׁה וַיָּשֻׁבוּ אֵלָיו אַהֲרֹן וְכָל-הַנְּשִׂאִים בָּעֵדָה וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֲלֵהֶם" (שמות לד לא)
מקודם משה אוסף את נשיאי העדה לפני עליתו הדרמתית ומפגשו הבלתי אמצעי עם אלוהים תוך שימוש במסכה. ומשם הוא חוזר כאשר העם נוכח "שקרן עור פניו,. (שמות לד לג).
מעמדו של משה משודרג. הוא אכן יכול היה להפגש עם הגבורה, פנים אל פנים, גם אם היתה נחוץ לשם כך השימוש במסכה.
"וַיְכַל מֹשֶׁה, מִדַּבֵּר אִתָּם; וַיִּתֵּן עַל-פָּנָיו, מַסְוֶה. וּבְבֹא מֹשֶׁה לִפְנֵי יְהוָה, לְדַבֵּר אִתּוֹ, יָסִיר אֶת-הַמַּסְוֶה, עַד-צֵאתוֹ" (שמות לד לג-לד)
אם מעמדו של משה משודרג, הרי גם אפשר לשדרג את מעמד ראשי השבט או הזקנים והם הופכים מכאן ואילך לנשיאים. וקיימת גם רשימה שמית של כל ראש שבט שהתכבד בתואר נשיא. (במדבר ז יא-ע"ח)
