10 מכות מצרים או משא ומתן תחת לחץ
על מה היתה המהומה, אז, לפני 3300 שנה?
מה ביקש משה מפרעה?
"ואמרו אלוהי העברים נקרא עלינו נלכה דרך שלושת הימים במדבר ונזבחה ליהוה אלוהינו פן תפגענו בדבר או בחרב" (שמות ה ג')
הבקשה הראשונית היא הרשות לעלות לרגל להר אלוהים ותו לו. אילו פרעה היה נענה לבקשה הזו, קרוב לודאי שהיהטוריה האנושית היתה מקבלת תבנית שונה.
סיפור המו"מ בין משה ואהרון לא רק מגלה את כוחו העדיף של משה, אהרון ואלוהיהם החדש אלא מגלה לא מעט על הכוחות הפוליטיים שפעלו במצרים בעת ההיא. אם המקרא נאמן עלינו בכל דבריו, הרי העדויות ישנן בתוך הטקסט התנ"כי. הרי לא נפסול חלק מן הכתוב, כי הורגלנו לקרא את הטקסט התנ"כי אחרת.
1.) הכוחות הפועלים במצרים
אתחיל מן הסוף, כלומר מרגע שיציאת מצרים החלה:
"וַיָּקָם פַּרְעֹה לַיְלָה, הוּא וְכָל-עֲבָדָיו וְכָל-מִצְרַיִם, וַתְּהִי צְעָקָה גְדֹלָה, בְּמִצְרָיִם: כִּי-אֵין בַּיִת, אֲשֶׁר אֵין-שָׁם מֵת. וַיִּקְרָא לְמֹשֶׁה וּלְאַהֲרֹן לַיְלָה, וַיֹּאמֶר קוּמוּ צְּאוּ מִתּוֹךְ עַמִּי--גַּם-אַתֶּם, גַּם-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל; וּלְכוּ עִבְדוּ אֶת-יְהוָה, כְּדַבֶּרְכֶם. " (שמות יב ל-לא)
אלה הדברים שאומר פרעה אחר נחיתת מכת הבכורות. הביטוי " גם אתם וגם בני ישראל" חוזר בצורות שונות כמה פעמים במקרא.
מאחורי משה ואהרון עמדו כוחות פוליטיים והם נהנו מאהדה של חלק מן האוכלוסיה המצרית. הרי כאשר הקרע בין אנשי פרעה ובין האנשים שעומדים אחרי משה נעשה סופי אומר המקרא בפירוש:
"וַיִּתֵּן יְהוָה אֶת-חֵן הָעָם, בְּעֵינֵי מִצְרָיִם; גַּם הָאִישׁ מֹשֶׁה, גָּדוֹל מְאֹד בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם, בְּעֵינֵי עַבְדֵי-פַרְעֹה, וּבְעֵינֵי הָעָם. (שמות ה ג)
משה גם נהנה מתמיכה עממית בתוך מצרים וכאמור בפסוק ב :
וּבְנֵי-יִשְׂרָאֵל עָשׂוּ, כִּדְבַר מֹשֶׁה; וַיִּשְׁאֲלוּ, מִמִּצְרַיִם, כְּלֵי-כֶסֶף וּכְלֵי זָהָב, וּשְׂמָלֹת. וַיהוָה נָתַן אֶת-חֵן הָעָם, בְּעֵינֵי מִצְרַיִם--וַיַּשְׁאִלוּם; וַיְנַצְּלוּ, אֶת-מִצְרָיִם. (שמות י"ב לה-לו) .
וגם:
"דַּבֶּר-נָא, בְּאָזְנֵי הָעָם; וְיִשְׁאֲלוּ אִישׁ מֵאֵת רֵעֵהוּ, וְאִשָּׁה מֵאֵת רְעוּתָהּ, כְּלֵי-כֶסֶף, וּכְלֵי זָהָב." (שמות ה ב)
כמו כן ידוע שעם בני ישראל יצאו ממצרים ערב רב.
וְגַם-עֵרֶב רַב עָלָה אִתָּם וְצֹאן וּבָקָר מִקְנֶה כָּבֵד מְאֹד (שמות יב לח)
סופרי התנ"ך מזלזלים באופן מופגן באנשים אלה ולא מקצים להם מקום במחנה ישראל ולא משתתפים אותם בחלוקת נחלאות. וכאשר מגיעים תחת הנהגתו של יהושע לערבות מואב, יהושע מצווה על מילת כל אלה שחצו את המדבר. היות וידוע שדור המדבר נידון שלא להגיע לארץ המובטחת, טכסי המילה בעצם יצרו ברית חדשה בין כל החוצים את המדבר, כולל כל אלה שלא היו בני ישראל המקוריים ובין בני ישראל עצמם. ה"ערב רב" נבלע באירגון השבטי החדש.
2.) הכוחות שפועלים במחנה הישראלי
"ויבואו שוטרי בני ישראל ויצעקו אל פרעה לאמר למה תעשה כה לעבדיך" (שמות ה ט"ו) פרעה בשלו :"נרפים אתם". (שמות ה ט"ז)
"ויראו שוטרי בני ישראל אותם ברע לאמור לא תגרעו מלבניכם דבר יום ביומו" (שם י"ט)
לבני ישראל המשועבדים היו שוטרים משלהם שהם שוב היו כפופים לשוטרים המצריים. שוטרי ישראל אלה לא סרו למרותו של משה. הם מלהתחילה התנגדו לפעולותיהם של משה ואהרון. כמו במצבים דומים בהיסטוריה היהודית הם חששו, בגלל החולשה של בני ישראל, שכל דרישה לשחרור יגרום רק להחמרת תנאיי החיים.
שוטרי ישראל, בין שהיו מבני ישראל ובין שהיו מצרים לא הזדהו עם עם העבדים.
"ויפגעו את משה ואת אהרון ניצבים לקראתם בצאתם מאת פרעה." "ויאמרו אלהם יראה יהוה עליכם וישפוט אשר הבאשתם את ריחנו בעיני פרעה ובעיני עבדיו לתת חרב בידם להרגנו." (שמות ה כ וכ"א)
במו"מ עם פרעה היו 3 צדדים. פרעה ועבדיו מצד אחד, משה ואהרון בשדם הצו האלוהי ובני ישראל שמיוצגים ע"י שוטריהם. הם לא רק מטיחים במשה ואהרון שהם מחמירים את מצבם באופן מוחשי. על מנת למנוע זאת הם מתנקשים בחיי משה ואהרון בצאתם מן הארמון
רש"י בהסבר לפסוקים אלה לא רק שלא מתכחש לעובדות אלא יודע לספר מי היו המתנקשים: "ניצים וניצבים - דותן ואבידם היו ." דותן ואבידן היו מראשי המתנגדים למשה גם אחרי יציאת מצרים. הם היו לויים ממשפחת קורח שלא השלימו עם חלוקת התפקידים במחנה הישראלי. כאשר הם התמרדו בגלוי משה נאלץ לתת הוראה להרוג אותם: "והאדמה פתחה את פיה ובלעתם (במדבר ט"ז כ"ד-ל"ה)
3.) משה חוזר אל שולחו
בלית ברירה משה חוזר אל אלוהים שולחו ומשטח את סבלות העם. ואלוהים מדבר עם משה על גורל בני ישראל בלשון "הם".
"וגם נקמתי את בריתי איתם לתת להם את ארץ כנען את מגוריהם אשר גרו בה." (שמות ו ד וה).
בני ישראל לא פנויים לתחינותיו של משה.
"וידבר משה כן אל בני ישראל ולא שמעו אל משה מקוצר רוח ועבודה קשה." (שמות ו ט)
משה מרגיש שאינו יכול לבצע את המוטל עליו:
(שמות ו יב)
תשובתו של אלוהים היא מאד מפתיעה :
" ויאמר יהוה אל משה ראה נתתיך אלוהים לפרעה ולאהרון אחיך יהיה נביאך." (שמות ז א)
אין ספק שסופרי התנ"ך ראו בשלב זה את משה כשליחו של אלוהים ואת אהרון כמשנה לו ומייצג את בני ישראל. אל משה מצטרף אחיו אהרון שהוא מוצג לאורך כל התנ"ך כחוליה מתווכת בין משה ובני ישראל.
4.) עשר מכות מצרים או מו"מ תחת לחץ
השלב הראשון- בקשה צנועה
מעתה ואליך משה הוא המוביל את כל המהלכים אבל אהרון מבצע את המגיה והניסים לפני פרעה.
"...ואמרת אל אהרון קח את מטך והשלך לפני פרעה יהי תנין." (שמות ז ט').
למרות שהתנין של אהרון גובר על אלה של חרטומי מצרים , פרעה לא משתכנע ואז משה מתערב ובהוראת אלוהים הוא לוקח את מטהו, זה שיכול לההפך לנחש ופוגש את פרעה כאשר זה ירד בבוקר אל היאור.
"לך אל פרעה בבוקר הנה יוצא המימה וניצבת לפניו על שפת היאור ומטה אשר נהפך לנחש תקח בידך. ואמרת אליו יהוה אלוהי העברים שלחני אליך לאמר שלח את עמי ויעבדני במדבר. (שמות ז ט"ו-ט"ז')
עדיין דרישתו של משה בשם אלוהים היא לאפשר יציאה למדבר ולעבד שם את אלוהי העברים. לאור סירובו השני של פרעה יצא אהרון ויטה את מטהו על מי היאור והם הופכים לדם. הדגה ביאור מתה ואין מים לשתיה. פרעה חוזר אל ארמונו ונותן הוראה לחפור בארות בשביל מי שתיה. לדידו של פרעה הבעיה נפתרה. "ויחפרו כל מצרים סביבות היאור מים לשתות...") (שמות ז כד)
השלב השני- פרעה ומשה מנסים להתפשר
עדיין הדרישה המקורית עומדת על כנה.
("...שלח את עמי ויעבדני.) (שמות ז כז)
ומשה שולח את אהרון עם מטהו והוא מציף את ארץ מצרים בצפרדעים. הפעם פרעה מראה סימני חולשה:
"העתירו אל יהוה ויסר את הצפרדעים ממני ומעמי ואשלחה את העם ויזבחו ליהוה") (שם ח ד') הפעם משה מתרכך קצת והוא מסכים חלקית לדרישתו של פרעה והוא מבקש מאלוהים להסיר את הצפרדעים מן היבשה אבל לא מן היאור.
"ויאמר משה לפרעה התפאר עלי ולמתי אעתיר לך ולעבדיך ולעמך להכרית הצרדעים ממך ומבתיך רק ביאור תשארנה. למען תדע כי אין כיהוה אלוהינו" (שמות ח ה-ו').
שלב שלישי- איום על השלמות הטריטוריאלית של מצרים
פרעה חוזר בו ואהרון יטה את מטהו והופך את אבק מצרים לכינים. ובמהרה מתנפל הערוב על כל ארץ מצרים מלבד על חבל ארץ גושן.
"ושמתי פדות בין עמי ובין עמך למחר יהיה האות הזה." (שמות ח יט)
משה מצליח להפריד בין ארץ גושן ובין מצרים גופא. אם אין אפשרות לצאת ממצרים ניתן מעתה לקיים פולחן ליהוה בארץ גושן. פרעה לא מתלהב מן ההפרדה הפולחנית הזאת והוא מציע הצעה נגדית :"
ויקרא פרעה אל משה ולאהרון ויאמר לכו זבחו לאלוהיכם בארץ". (שמות ח כא)
משה לא מקבל את הצעת פרעה:
"לא נכון לעשות כן כי תועבת מצרים נזבח ליהוה אלוהינו , הן נזבח את תועבת מצרים לעיניהם ולא יסקלונו" (שמות ח כב).
משה טוען שאי אפשר לערבב בין פולחנים וזבחים לאוהים נפרדים. העברים לא מוכנים להשתמש בפולחנם ב"תועבת מצרים"(שמות ח כב) אולי בהמות-קרבן שגודלו בידי מצרים? והמצרים שהם הרוב עלולים לסקל את בני ישראל כאשר יבצעו פולחן זר לעם המצרי על אדמת מצרים.(שמות ח כב)
ושוב הדרישה: "דרך שלושת ימים נלך במדבר וזבחנו ליהוה אלוהינו כאשר יאמר אלינו" (שמות ח כג)
שלב רביעי - פרעה מסכים אבל ....
הפעם פרעה נכנע:
"ויאמר פרעה אנוכי אשלח אותכם וזבחתם ליהוה אלוהיכם במדבר רק הרחק לא תרחיקו ללכת תעתירו בעדי. (שם כ"ד')
פרעה מסכים לדרישות משה אבל מבקש הבטחה שבגמר הפולחן בני ישראל יחזרו למצרים.
ברגע שהאיום מוסר פרעה חוזר לסורו ותגובתם של אלוהים משה היא להביא כליה על כל בעלי החיים של מצרים.
"הנה יד יהוה היה במקנהך אשר בשדה בסוסים בחמורים בגמלים בבקר ובצאן דבר כבד מאד. והפלה יהוה בין מקנה ישראל ומקנה מצרים ולא ימותו מכל לבני ישראל דבר." (שמות ט ג-ד)
המכה הבאה היא שחין- אבעבועות , שאינו מרכך את לבו של פרעה.
אלוהים נזעם והוא מאיים בהכחדתם של פרעה וכל מצרים:
"כי עתה שלחתי את ידי ויך אותך ואת עמך בדבר ותכחד מן הארץ" (שמות ט טו)
אלוהים/משה נרתע מצעד קיצוני והוא מביא על מצרים ברד:
"וירד עליהם ברד ומתו" (שם י"ט')
אבל לא רק ברד:
" ויהי ברד ואש מתלקחת בתוך הברד הכבד אשר לא היה כמוהו בכל ארץ מצרים מאז היתה לגוי" (שם כ"ד').
ושוב: " רק בארץ גושן אשר שם בני ישראל לא היה ברד." (שמות ט כו).
ארץ גושן הוא מחוז נפרד ממצרים.גם עבדי פרעה מפצירים במלכם:
"עד מתי יהיה זה לנו למוקש שלח את האנשים ויעבדו את יהוה אלוהיהם הטרם תדע שאבדה מצרים " (שמות יז)
פרעה מנסה עכשיו להרגיע את משה ולהכיר בעליונות יהוה על אלוהי מצרים, אבל בפועל לא מוכן לשחרר את בני ישראל. פרעה מודיע למשה ואהרון:
"חטאתי הפעם יהוה צדיק אני ועמי רשעים" (שמות ט כ"ד')
כאן יש תפנית מענינת במ"מ. הברד בא באביב. אמנם יבולים מוקדמים הושמדו אבל לא היבולים העיקריים שמניבים רק בסוף הקיץ. זו היתה לפרעה הזדמנות שוב לחזור לו מדבריו:
יָדַעְתִּי--כִּי טֶרֶם תִּירְאוּן, מִפְּנֵי יְהוָה אֱלֹהִים. לא וְהַפִּשְׁתָּה וְהַשְּׂעֹרָה, נֻכָּתָה: כִּי הַשְּׂעֹרָה אָבִיב, וְהַפִּשְׁתָּה גִּבְעֹל. וְהַחִטָּה וְהַכֻּסֶּמֶת, לֹא נֻכּוּ: כִּי אֲפִילֹת, הֵנָּה. וַיֵּצֵא מֹשֶׁה מֵעִם פַּרְעֹה, אֶת-הָעִיר, וַיִּפְרֹשׂ כַּפָּיו, אֶל-יְהוָה; וַיַּחְדְּלוּ הַקֹּלוֹת וְהַבָּרָד, וּמָטָר לֹא-נִתַּךְ אָרְצָה. וַיַּרְא פַּרְעֹה, כִּי-חָדַל הַמָּטָר וְהַבָּרָד וְהַקֹּלֹת--וַיֹּסֶף לַחֲטֹא; וַיַּכְבֵּד לִבּוֹ, הוּא וַעֲבָדָיו. וַיֶּחֱזַק לֵב פַּרְעֹה, וְלֹא שִׁלַּח אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר יְהוָה, בְּיַד-מֹשֶׁה. (שמות ט לא-לה)
הברד ,האש והקולות באו בעונת האביב. השעורה והפשתה ניזוקו אבל החיטה, הכוסמת והפשתה לא ניזוקו "כי אפילות הם". וזה הספיק לפרעה לבטל את כל הסכמותיו הקודמות.
הצעד הנגדי הבא של משה הוא הבאת הארבה על מצרים שיכלה כל מה שנשאר מהמכות הקודמות.
"וכיסה את עין הארץ ולא יכול לראות את הארץ" (שמות י ה).
לעבדי פרעה נמאס והם מפצירים באדונם:
"..עד מתי יהיה זה לנו למוקש שלח את האנשים ויעבדו את יהוה אלוהיהם, הטרם תדע שאבדה מצרים" (שמות י ז)
שלב חמישי- סוף סוף מו"מ תכליתי
פרעה שואל:
"...לכו ועבדו את אלוהיכם מי ומי ההולכים." (שמות י ח')
תשובתו של משה:
" בנערינו ובזקנינו נלך בבנינו ובנותינו בצאננו ובבקרנו כי חג יהוה לנו" (שם ט') לזה פרעה לא מסכים:
"לא כן לכו נא הגברים ועבדו את יהוה ואותה אתם מבקשים וידרש אותם מאת פני פרעה" (שם י"א) .
פרעה חוזר לנקודת ההתחלה ומסכים לשחרר את הגברים לעבודת יהוה אבל לא את כל יתר בני העם והעדרים שלהם. הוא איננו מוכן לוותר על העבדים שלו ודורש שילכו באשר ילכו אבל יחזרו.
שלב שישי - המשך המו"מ תוך האיומים ההדדיים
עכשיו שולח אלוהים ארבה על מצרים. עם רוח קדים באה הארבה וזה משמיד גם את הגידולי שדה האפילים. ואחרי הארבה פרעה התחנן שוב להסיר ממנו את המוות הזה (שמות י י"ז) וכצפוי משה נעתר ואלוהים הפך את רוח הקדים לרוח ים.
"וישא את הערבה ויתקעהו ימה סוף " (שמות י י"ט)
ועכשיו בא החושך על מצרים לשלושה ימים.
עתה יש לפרעה הצעת פשרה שבאה לקראת דרישותיו של משה:
"..לכו עבדו את יהוה רק צאנכם ובקרכם יוצג גם טפכם ילך עמכם. " (שמות י כ"ד)
משה משיב לו בלאו רבתי:
"...אתה תתן בידינו זבחים ועלות ועשינו לאיהוה אלוהינו. גם מקננו ילך עמנו ולא תשאר פרסה כי ממנו נקח לעבוד את יהוה אלוהינו ואנחנו לא נדע מה נעבוד את יהוה עד בואנו שם" (שם י כ"ה-כ"ו')
במילים אחרות :" אתה חייב לספק לנו בהמות לזבחים, כי איננו בטוחים שנגיע אל הר אלוהים עם כל העדרים שנצא איתם ממצרים.
פרעה מסרב. הוא רותח מזעם על דרישתו של משה ומזהירו :
"...לך מעלי השמר לך אל תסף לראות פני כי ביום ראתך פני תמות" (שמות י כח)
משה משיב בגאווה:
.. כן דברת לא אוסיף עודד ראות פניך". (שמות י כט)
אלוהים צריך להרגיע את משה הנסער:
" עוד נגע אחד אביא על מצרים ואחרי כן ישלח אתכם מזה כשלחו כלה גרש יגרש אתכם מזה". (שמות י"א א')
סופרי המקרא משבחים את משה על עמידתו בפני פרעה:
" וגם האיש משה גדול מאד בארץ מצרים בעיני עבדי פרעה ובעיני העם". (שמות יא ג)
בזה תם המשא ומתן ולא הושגה הסכמה בין משה ופרעה. השא ומתן נכשל.
השלב הסופי- מכת הבכורות
ובלית ברירה מתחיל פרק חדש לגמרי.מתחילים ההכנות ליציאת מצרים ללא הסכמת המצרים. מכת הבכורות היא המכה הסופית שמצרים לא מסוגלת לעמוד לפניה.
...כַּחֲצֹת הַלַּיְלָה, אֲנִי יוֹצֵא בְּתוֹךְ מִצְרָיִם. וּמֵת כָּל-בְּכוֹר, בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם--מִבְּכוֹר פַּרְעֹה הַיֹּשֵׁב עַל-כִּסְאוֹ, עַד בְּכוֹר הַשִּׁפְחָה אֲשֶׁר אַחַר הָרֵחָיִם; וְכֹל, בְּכוֹר בְּהֵמָה. וְהָיְתָה צְעָקָה גְדֹלָה, בְּכָל-אֶרֶץ מִצְרָיִם, אֲשֶׁר כָּמֹהוּ לֹא נִהְיָתָה, וְכָמֹהוּ לֹא תֹסִף. (שצמות יא ד- ו)
ואימת אלוהים עומדת באויר.מה הוא יחולל בעתיד, שיהיה גרוע מקודמו?
המצרים מבולבלים:
"וירדו כל עבדיך אלה אלי וישתחוו לי (אומר משה לפרעה?) צא אתה וכל העם אשר ברגליך (אומר פרעה?) ואחרי כן אצא (אומר משה?) ויצא (כלומר משה) מעם פרעה בחרי אף." (שמות י"א ח)
וכתוצאה מכך משה נותן את ההוראות להכנת היציאה ממצרים. ראשית את הוראות הזבח האישי המשפחתי הראשון, שישאר האות לברית הנצחי בין אלוהים ועמו.
5.) הכוכב "רעה" והדם
בשמות פרק י' ישנה פיסקה מוזרה.
"וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם, יְהִי כֵן יְהוָה עִמָּכֶם, כַּאֲשֶׁר אֲשַׁלַּח אֶתְכֶם, וְאֶת-טַפְּכֶם; רְאוּ, כִּי רָעָה נֶגֶד פְּנֵיכֶם."
( הדובר הפרעה עצמו.)
רש"י מפרש את "רעה" כשם של כוכב לפי מדרש אגדה, כוכב שמסמל עבור כולם מלחמה ודם. הכוכב עולה במדבר, כלומר במזרח. פרעה קיווה שכוכב זה יביא כליון על הגברים של בני ישראל. יכול להיות שהכוונה לRAA אל השמש המצרי? בתקופה זו לפני 3500 שנה עלתהה שמש בחודשי יולי-אוגוסט במזל אריה. מזל אריה היה המזל שבישר עוצמה,מלחמה ודם. כל הישויות הפוליטיות הקדומות לקחו לכן את האריה כסמל לעוצמתם. כוכב "אריה" הוא בין הבולטים בשמי הקיץ ונראה בימי קדם בבהירות פי כמה מהיום. האסטרולוגים פירשו מה שפירשו ויציאת ישראל למדבר נדחה.
אם יציאת מצרים היתה צריכה להיות באמצע השנה בהתאם לדבריו של פרעה או איצטגניו, כאשר השמש עלתה אז במזל אריה, יכול להיות שהמקרא וגם רש"י מוסרים נכון ש"רעה" היא השמש שעולה במזל אריה ומבשרת מלחמה ודם? הרי מקודם סופר לנו שהברד ירד על מצרים בין קציר השעורה וקציר החיטה. כנראה משה קיבל את אזהרתו של פרעה.
הפסוק חוזר בהרחבה בשמות ל"ב י"ב'.
"לָמָּה יֹאמְרוּ מִצְרַיִם לֵאמֹר, בְּרָעָה הוֹצִיאָם לַהֲרֹג אֹתָם בֶּהָרִים, וּלְכַלֹּתָם, מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה; שׁוּב מֵחֲרוֹן אַפֶּךָ, וְהִנָּחֵם עַל-הָרָעָה לְעַמֶּךָ. זְכֹר לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיִשְׂרָאֵל עֲבָדֶיךָ, אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לָהֶם בָּךְ, וַתְּדַבֵּר אֲלֵהֶם, אַרְבֶּה אֶת-זַרְעֲכֶם כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמָיִם; וְכָל-הָאָרֶץ הַזֹּאת אֲשֶׁר אָמַרְתִּי, אֶתֵּן לְזַרְעֲכֶם, וְנָחֲלוּ, לְעֹלָם. וַיִּנָּחֶם, יְהוָה, עַל-הָרָעָה, אֲשֶׁר דִּבֶּר לַעֲשׂוֹת לְעַמּוֹ. " (שמות לב יב-יד)
אבל רש"י קושר לחלק הזה של המאבק עוד ענין אחר .הכוכב "הרעה" קשור לדם, לשפיכת דמים. זהו מועד מיוחד להקרבת קרבן. אולי לא ניתן היה בימים הקדומים ביותר שלנו לקיים את טקס המילה אלא בקונסטלציה מיוחדת של גרמי השמים. בזמן מסע אי אפשר לצפות טוב בכוכבים והמילה נדחת. שני מאורעות מעידים על כך:
משה לא הספיק למול את בנו השני אלעזר לפני או תוך כדי המסע ממדין בחזרה למצרים. ציפורה מלה את בנה ביוזמתה באבן צור ואמרה את המישפט הסתום : "חתן דמים תהיה לי" (שמות ה כה)
יהושע נאלץ בסיום מסע המדבר, כעבור 40 שנהלצוות לימול את כל הצעירים שנולדו במשך המסע ולא נימולו. "ואת הבניהם הקים תחתם אותם מל יהושוע כי ערלים היו כי לא מלו אותם בדרך". ו "יאמר יהוה אל יהושע היום גלתי את חרפת מצרים מעליכם ויקרא את שם המקום גלגל עד היום הזה.) (יהושוע ה ז וט(
אולי יש כאן עדות על נוהג קדום לקשור את מילת הבן עם הופעת כוכב מסוים בשמים. זהו גם לא הפעם היחידה שבה המקרא מספר על קרבן הדם האנושי או השימוש בדם כזה לצרכים פולחניים. מילת הזכרים והקזת טיפת דם קשורה ללא ספק לפולחנים מלפני עשרות אלפי שנים, לרצות את האלים ע"י הדם. הדם הוא מזון האלים ,בה' הדיעה, של כל האלוהים הקדומים.
עד היום אכילת דם ע"י בני אנוש שווה ערך ל"אכילת הנפש" ואסורה מכל. בכל צורת שחיטה מושם הדגש על ניקוז מקסימלי של דם מן הבהמה או העוף. ביוון העתיקה האלים ניזונו מנקטר, במזרח הקדום האלים ניזונו מדם.
אין לי ספק שכאשר נכתבו או חוברו ספרי התורה לא היה שימוש בדם לצרכי הפולחן אלא בבית המקדש ורק בידי הכוהנים לפי כללים חמורים ומוקפדים. אבל עוד באותה התקופה היו מודעים למנהגים עתיקים, גם אם משמעותם לא היתה כבר נהירה לאיש או שהמינהגים העתיקים השתנו ברבות הדורות.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה