הטוטפת "לְאוֹת עַל-יָדְכָה, וּלְטוֹטָפֹת בֵּין עֵינֶיך"ָ
ההסבר המקובל למה תפילין-ראש מכונים טוטפת הוא, שמקור המילה הוא מצרי או ארמי. בארמית טוטפת הוא כינוי לקישוט או תכשיט שנשים מקשטות בהם את מצח. והצורה האסתטית המתבקשת היא אבן יקרה בצורה של טיפה. מכאן שהתפילין קיבלו את השם הזה. המילה טוטפת במצרית עתיקה היא גם כן כינוי לתכשיט נשי, מעין חצי קשת מעל המצח מאוזן לאוזן, לפי דברי החוקר יהודה קיל.
לי נדמה שההסבר הוא שונה לחלוטין. ואתחיל בעדות רחוקה:
עד היום הזה, טיפת צבע אדום במרכז המצח הוא סימן להשתייכות לכת הברהמים – כת האצילים/הכוהנים הקדום של הודו. אני מניח כמו בהודו גם בשבטים השמיים הקדומים סומן המצח של אנשים מסויימים באצבע טבולה בדם הקרבן. זוהי הטיפה האורגינלית, הטוטפת המאוחרת.
ברית הדם
לפי החוקר הסקוטי רוברטזון סמיט, בספרו המהפכני משנת 1895:
"הדת של השמיים, דף 312 מוסבר כך:"...בשני המקרים התיפקוד הקדוש של כל הקהיליה הקדומה, שהיא נתפסת כחוג של אחים, מאוחדים זה עם זה ועם האל ע"י השימוש המשותף בדם החיים. אותו הדם זרם בעורקי הקרבן, כך שמותו הוא גם שפיכת דם השבט וגם הפרת הקדושה של החיים הקדושים שהם מועברים דרך כל חבר במעגל הקדוש, בר-אנוש או ישות אי-רציונלית." (התרגום שלי)
אחת מצורות של ברית הדמים הראשוני, שהיה נהוג גם בלבנון וגם בין השבטים השמיים בערב (כמו בשבטים אינדיאניים בצפון אמריקה) היה פתיחת וריד ועירבוב הדם של שני החברים לברית דם.
טיפת הדם על המצח מסמן לכן באופן סימלי השתייכות לחבורה, לרוב קדושה, בעולם העתיק. בדרך כלל קבוצת בני האדם בעלי יוקרה.
דם פולחני נמרך גם על האבן הקדושה, על המזבח או כדברי המקרא "נזרק אל המזבח": וַיִּקַּח מֹשֶׁה חֲצִי הַדָּם, וַיָּשֶׂם בָּאַגָּנֹת; וַחֲצִי הַדָּם, זָרַק עַל-הַמִּזְבֵּחַ. (שמות כד ו)
המקורות הטוטמיסטיות של השימוש בדם
מקור המנהג הוא קדום מאד, עוד בתקופה של חשיבה אנימליסטית גמורה של בני אדם. אז נזקקו לטוטם משפחתי או שבטי גם כישות מגינה על השבט וגם לקיום משטר אקסוגמי (מניעת חיתון בתוך המשפחה או בתוך השבט הצר)
בחברה הקדומה הזו, אלפים רבים של שנים לפני תקופת האבות בישראל, בני אדם היו מאורגנים במשפחות או חבורות קרובי דם ולהם סמל משותף- הטוטם.
בשר הטוטם היה אסור באכילה. אבל בכל התרבויות הקדומות האלה קויים מינהג של סעודה טקסית פעם בשנה. בסעודה הקומונלית הזו השתתפו כולם ובו הוקרבה חיית הטוטם וכל בני החבורה אכלו מבשרה על מנת להעביר אליהם אישית את התכונות המגיות של חיית טוטם.
ההתפתחות הדתית של העברים הקדומים עברה משלב של אל משפחתי-הוא "אלוהי האבות"- דרך שלב שבטי קצר ולא מיוצג היטב בתנ"ך אל שלב של איחוד ל"בני ישראל" ואל אחד לכולם. (ראוי לציין שהמרד הדתית, שמכונה פרשת עגל הזהב", הוא לא חזרה אל האל השבטי אלא לאל מהפנטיאון המצרי)
ה"קהילה הקדושה" לא היתה יותר איחוד של בני "אותו דם" אלא איגוד שבטים חסרי קשרי דם מאב משותף אחד. לכן יהוה הוא אל של כל האומה. יכול להיות שאחרי פולחן דתי משותף, שכלל גם זבחים וקרבנות , סומן כל חבר ב"גוי הקדוש" עם טיפת דם של הקרבן כאות וסימן להשתייכותו אליה.
": וְאַתֶּם תִּהְיוּ-לִי מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים, וְגוֹי קָדוֹשׁ (שמות יט ו)
דם הקרבן
אולי אין זה מקרה שהפעם היחידה שבה מופיע המילה טוטפת במקרא היא בתוך פרק שהוא מפרט את החובה הקדושה להקריב כל פטר-רחם ליהוה כסימן הודיה על מעשה יציאת מצרים.
"וְהָיָה כִּי-יְבִאֲךָ יְהוָה, אֶל-אֶרֶץ הַכְּנַעֲנִי, כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּע לְךָ, וְלַאֲבֹתֶיךָ; וּנְתָנָהּ, לָךְ. וְהַעֲבַרְתָּ כָל-פֶּטֶר-רֶחֶם, לַיהוָה; וְכָל-פֶּטֶר שֶׁגֶר בְּהֵמָה, אֲשֶׁר יִהְיֶה לְךָ הַזְּכָרִים--לַיהוָה. וְכָל-פֶּטֶר חֲמֹר תִּפְדֶּה בְשֶׂה, וְאִם-לֹא תִפְדֶּה וַעֲרַפְתּוֹ; וְכֹל בְּכוֹר אָדָם בְּבָנֶיךָ, תִּפְדֶּה. וְהָיָה כִּי-יִשְׁאָלְךָ בִנְךָ, מָחָר--לֵאמֹר מַה-זֹּאת: וְאָמַרְתָּ אֵלָיו--בְּחֹזֶק יָד הוֹצִיאָנוּ יְהוָה מִמִּצְרַיִם, מִבֵּית עֲבָדִים. וְהָיָה לְאוֹת עַל-יָדְכָה, וּלְטוֹטָפֹת בֵּין עֵינֶיךָ: כִּי בְּחֹזֶק יָד, הוֹצִיאָנוּ יְהוָה מִמִּצְרָיִם. (שמות יג יא- טז)
כאשר הגיע שעתם של אהרון ובניו להיות מקודשים, משה מטהר אותם, מלביש אותם ומסמן אותם בדם:
וְשָׁחַטְתָּ אֶת-הָאַיִל, וְלָקַחְתָּ מִדָּמוֹ וְנָתַתָּה עַל-תְּנוּךְ אֹזֶן אַהֲרֹן וְעַל-תְּנוּךְ אֹזֶן בָּנָיו הַיְמָנִית, וְעַל-בֹּהֶן יָדָם הַיְמָנִית, וְעַל-בֹּהֶן רַגְלָם הַיְמָנִית; (שמות כט כ)
מהפסוק הזה אנחנו לומדים, שאכן הדם של הקרבן שימש לסימון הכוהנים. אין כאן עדות ישירה לסימון על המצח.
הסעודה הקדושה – האיחוד עם הטוטם
לפני הכנסם לתפקידם הכוהניים זומנה לאהרון ובניו גם סעודה קדושה לפי מיטב המסורת היותר קדומה מהם, התקופה הטוטמיסטית:
וְאֵת אֵיל הַמִּלֻּאִים, תִּקָּח; וּבִשַּׁלְתָּ אֶת-בְּשָׂרוֹ, בְּמָקֹם קָדֹשׁ. וְאָכַל אַהֲרֹן וּבָנָיו אֶת-בְּשַׂר הָאַיִל, וְאֶת-הַלֶּחֶם אֲשֶׁר בַּסָּל, פֶּתַח, אֹהֶל מוֹעֵד. וְאָכְלוּ אֹתָם אֲשֶׁר כֻּפַּר בָּהֶם, לְמַלֵּא אֶת-יָדָם לְקַדֵּשׁ אֹתָם; וְזָר לֹא-יֹאכַל, כִּי-קֹדֶשׁ הֵם. (שמות כט לא-לג)
בפסוק זה באים לביטוי כל האלמנטים של הסעודה. בשר החייה שנטבח הוא בשר האייל. בעל חיים שמסמל עוצמה ופוריות. רק המורשים לכך מותרים לאכול את בשרו. הלא מורשים עלולים למות מאכילת בשר הטוטם. מה שלא נאכל חייב להשרף באש על מנת שנינוחו יגיע כמזון לאל. הרי האל איננו גשמי, לכן לפי ההגיון הקדום גם מזונו אינו גשמי.
וְלָקַחְתָּ אֹתָם מִיָּדָם, וְהִקְטַרְתָּ הַמִּזְבֵּחָה עַל-הָעֹלָה; לְרֵיחַ נִיחוֹחַ לִפְנֵי יְהוָה, אִשֶּׁה הוּא לַיהוָה. כו וְלָקַחְתָּ אֶת-הֶחָזֶה, מֵאֵיל הַמִּלֻּאִים אֲשֶׁר לְאַהֲרֹן, וְהֵנַפְתָּ אֹתוֹ תְּנוּפָה, לִפְנֵי יְהוָה; וְהָיָה לְךָ, לְמָנָה. (שמות כט כה-כו)
המילה "מנה" שמופיע במשפט זה, הפך לביטוי של עוצמת הטוטם במינוחי מדע האנטרופולוגיה.
וְשָׁכַנְתִּי, בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל; וְהָיִיתִי לָהֶם, לֵאלֹהִים (שמות כט מה)
גם משפט חשוב זה בסיום פרק הקדשת הכוהנים הוא מושג לקוח ישר מעולם המחשבה האנימיסטית/טוטמית. בעולם הטוטמיסטי אין הפרדה ברורה בין האדם הפרט והסמל שהוא בחר לו, הוא דמות הטוטם.
ד"ר פרזר, ממיסדי האנתרופולגיה כמדע בראשית המאה הקודמת הגדיר טוטמיזם כך: "טוטמיזם הוא מערכת יחסים אינטימית משוערת שקיימת בין קבוצת בני אדם קרובים בצד אחד ואוביקט חי או מלאכותי בצד שני, שהמשתייכים אליה נקראים הטוטם של הקבוצה האנושית." (י.ג.פרזר- טוטמיזם ואקסוגמיה 1910
בשלב מסויים כנראה בתקופת גלות בבל או עם חזרתם של גולי בבל ארצה, חלה מהפכה עמוקה בעם היהודי, ואחד הסימנים המובהקים הוא תרבות-כתב משוכללת שמחליפה הרבה מינהגים של התורה בעל פה ומינהגים חדשים מחליפים מסורות קדומות. הסימון בדם, הטוטפת, מוחלפת בתיק-עור ובו פסוקים עם עיקרי האמונה. אין שום עם או דת, שהצליחו להעביר סימבוליקה פולחנית קדומה ומוחשית למילה כתובה, המוצמדת לגוף המאמין. הסימון הקדום על המצח מוחלף במשפט כתוב. שמצהיר על ההשתייכות אל האל. ההצהרת הנאמנות הזו הזו היתה בעיקר כלפי חוץ. נשיאת התפילין בעולם העתיק היתה בימי חול. כאשר אדם יהודי השתתף בפועל בפולחן דתי הוא לא נזקק לתפילין.
אמנם עד היום ישנם רבים שכותבים פסוקים על פיסת קלף ושמים אותם בתוך איזה שהוא נרתיק או תכשיט כסגולה לבריאות וכהגנה מעוול. לבטח עשו זאת גם בכל מקום שיודעי כתוב ויודעי סוד עשו זאת. אבל בשום מקום הצהרת נאמנות לאל אחד לא היתה המכנה המשותף של איזה שהיא קהיליה, מלבד היהודית.
המזוזה
אם השערתי זו נכונה, יש לכך אסמכתא שוות ערך במצווה לשים מזוזה על משקוף הדלת ולנשק אותה בכניסה וביציאה. גם המזוזה היא קופסה שמכילה פסוק מקודש שקובעים אותה על משקוף הדלת להגנה מפני כוחות הרשע.
מקור המינהג גלוי וידוע. לפני יציאת מצרים, כאשר עברו מלאכי המוות במצרים והמיתו כל בכור, נצטוו העברים לשים דם על משקופי בתיהם, כסימון שמלאך המוות יפסח על הבתים שלהם..
"וַיִּקְרָא מֹשֶׁה לְכָל-זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל, וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם: מִשְׁכוּ, וּקְחוּ לָכֶם צֹאן לְמִשְׁפְּחֹתֵיכֶם--וְשַׁחֲטוּ הַפָּסַח. וּלְקַחְתֶּם אֲגֻדַּת אֵזוֹב, וּטְבַלְתֶּם בַּדָּם אֲשֶׁר-בַּסַּף, וְהִגַּעְתֶּם אֶל-הַמַּשְׁקוֹף וְאֶל-שְׁתֵּי הַמְּזוּזֹת, מִן-הַדָּם אֲשֶׁר בַּסָּף; וְאַתֶּם, לֹא תֵצְאוּ אִישׁ מִפֶּתַח-בֵּיתוֹ--עַד-בֹּקֶר. וְעָבַר יְהוָה, לִנְגֹּף אֶת-מִצְרַיִם, וְרָאָה אֶת-הַדָּם עַל-הַמַּשְׁקוֹף, וְעַל שְׁתֵּי הַמְּזוּזֹת; וּפָסַח יְהוָה, עַל-הַפֶּתַח, וְלֹא יִתֵּן הַמַּשְׁחִית, לָבֹא אֶל-בָּתֵּיכֶם לִנְגֹּף (שמות יב כא-כד)
היום אנחנו קוראים לתוספת הפסוק הקדוש לדלת "מזוזה". בזמן כתיבת התנ"ך המזוזה היתה החלק האנכי של כל משקוף הדלת עצמה. שורש המילה מזוזה בא מהפועל לזוז. זה קצת מוזר, כי הדלת היא החלק הנע במערכת הסגידה של הבית. כך שביטוי עתיק זה גם כן עבר גילגולים רבים. בעברית קדומה "דלתא" פירושו בית. האות דלת מסמל בית, את הבית כולו.
אני רואה חוקיות כללית בעובדה שמינהגים ומושגים עתיקים שמשמעותם ומקורם אבדו כליל, נשמרים בקפדנות עוד אלפי שנים אחרי אובדן המקור המושגי וההקשר העתיק שלהם. ככל שהמקור אבד ורחוק מאיתנו אנחנו שומרים מינהגים מתוך פחד תמיר לפגוע בישויות שהיו נהירות לאדם הקדמון. חשיבה אנימיסטית איננה חשיבה רציונלית כמו שאנחנו תופסים זאת היום. החשיבה הקדומה היתה יותר רגשית. פחדי הקיום והתחושה שכוחות חזקים מן האדם שולטים ביקום הולידה את הצורך גם להתלכד לחבורות וגם להתגונן או לרצות את הכוחות האלה של הטבע. הטוטמיזם הוא כבר דרגה מתקדמת לנסות לעשות את כוחות העל לחלק מן החבורה הקדומה.
יעקב לוי תל-אביב 05/07/2010
בית נטופה
ההסבר המקובל למה תפילין-ראש מכונים טוטפת הוא, שמקור המילה הוא מצרי או ארמי. בארמית טוטפת הוא כינוי לקישוט או תכשיט שנשים מקשטות בהם את מצח. והצורה האסתטית המתבקשת היא אבן יקרה בצורה של טיפה. מכאן שהתפילין קיבלו את השם הזה. המילה טוטפת במצרית עתיקה היא גם כן כינוי לתכשיט נשי, מעין חצי קשת מעל המצח מאוזן לאוזן, לפי דברי החוקר יהודה קיל.
לי נדמה שההסבר הוא שונה לחלוטין. ואתחיל בעדות רחוקה:
עד היום הזה, טיפת צבע אדום במרכז המצח הוא סימן להשתייכות לכת הברהמים – כת האצילים/הכוהנים הקדום של הודו. אני מניח כמו בהודו גם בשבטים השמיים הקדומים סומן המצח של אנשים מסויימים באצבע טבולה בדם הקרבן. זוהי הטיפה האורגינלית, הטוטפת המאוחרת.
ברית הדם
לפי החוקר הסקוטי רוברטזון סמיט, בספרו המהפכני משנת 1895:
"הדת של השמיים, דף 312 מוסבר כך:"...בשני המקרים התיפקוד הקדוש של כל הקהיליה הקדומה, שהיא נתפסת כחוג של אחים, מאוחדים זה עם זה ועם האל ע"י השימוש המשותף בדם החיים. אותו הדם זרם בעורקי הקרבן, כך שמותו הוא גם שפיכת דם השבט וגם הפרת הקדושה של החיים הקדושים שהם מועברים דרך כל חבר במעגל הקדוש, בר-אנוש או ישות אי-רציונלית." (התרגום שלי)
אחת מצורות של ברית הדמים הראשוני, שהיה נהוג גם בלבנון וגם בין השבטים השמיים בערב (כמו בשבטים אינדיאניים בצפון אמריקה) היה פתיחת וריד ועירבוב הדם של שני החברים לברית דם.
טיפת הדם על המצח מסמן לכן באופן סימלי השתייכות לחבורה, לרוב קדושה, בעולם העתיק. בדרך כלל קבוצת בני האדם בעלי יוקרה.
דם פולחני נמרך גם על האבן הקדושה, על המזבח או כדברי המקרא "נזרק אל המזבח": וַיִּקַּח מֹשֶׁה חֲצִי הַדָּם, וַיָּשֶׂם בָּאַגָּנֹת; וַחֲצִי הַדָּם, זָרַק עַל-הַמִּזְבֵּחַ. (שמות כד ו)
המקורות הטוטמיסטיות של השימוש בדם
מקור המנהג הוא קדום מאד, עוד בתקופה של חשיבה אנימליסטית גמורה של בני אדם. אז נזקקו לטוטם משפחתי או שבטי גם כישות מגינה על השבט וגם לקיום משטר אקסוגמי (מניעת חיתון בתוך המשפחה או בתוך השבט הצר)
בחברה הקדומה הזו, אלפים רבים של שנים לפני תקופת האבות בישראל, בני אדם היו מאורגנים במשפחות או חבורות קרובי דם ולהם סמל משותף- הטוטם.
בשר הטוטם היה אסור באכילה. אבל בכל התרבויות הקדומות האלה קויים מינהג של סעודה טקסית פעם בשנה. בסעודה הקומונלית הזו השתתפו כולם ובו הוקרבה חיית הטוטם וכל בני החבורה אכלו מבשרה על מנת להעביר אליהם אישית את התכונות המגיות של חיית טוטם.
ההתפתחות הדתית של העברים הקדומים עברה משלב של אל משפחתי-הוא "אלוהי האבות"- דרך שלב שבטי קצר ולא מיוצג היטב בתנ"ך אל שלב של איחוד ל"בני ישראל" ואל אחד לכולם. (ראוי לציין שהמרד הדתית, שמכונה פרשת עגל הזהב", הוא לא חזרה אל האל השבטי אלא לאל מהפנטיאון המצרי)
ה"קהילה הקדושה" לא היתה יותר איחוד של בני "אותו דם" אלא איגוד שבטים חסרי קשרי דם מאב משותף אחד. לכן יהוה הוא אל של כל האומה. יכול להיות שאחרי פולחן דתי משותף, שכלל גם זבחים וקרבנות , סומן כל חבר ב"גוי הקדוש" עם טיפת דם של הקרבן כאות וסימן להשתייכותו אליה.
": וְאַתֶּם תִּהְיוּ-לִי מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים, וְגוֹי קָדוֹשׁ (שמות יט ו)
דם הקרבן
אולי אין זה מקרה שהפעם היחידה שבה מופיע המילה טוטפת במקרא היא בתוך פרק שהוא מפרט את החובה הקדושה להקריב כל פטר-רחם ליהוה כסימן הודיה על מעשה יציאת מצרים.
"וְהָיָה כִּי-יְבִאֲךָ יְהוָה, אֶל-אֶרֶץ הַכְּנַעֲנִי, כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּע לְךָ, וְלַאֲבֹתֶיךָ; וּנְתָנָהּ, לָךְ. וְהַעֲבַרְתָּ כָל-פֶּטֶר-רֶחֶם, לַיהוָה; וְכָל-פֶּטֶר שֶׁגֶר בְּהֵמָה, אֲשֶׁר יִהְיֶה לְךָ הַזְּכָרִים--לַיהוָה. וְכָל-פֶּטֶר חֲמֹר תִּפְדֶּה בְשֶׂה, וְאִם-לֹא תִפְדֶּה וַעֲרַפְתּוֹ; וְכֹל בְּכוֹר אָדָם בְּבָנֶיךָ, תִּפְדֶּה. וְהָיָה כִּי-יִשְׁאָלְךָ בִנְךָ, מָחָר--לֵאמֹר מַה-זֹּאת: וְאָמַרְתָּ אֵלָיו--בְּחֹזֶק יָד הוֹצִיאָנוּ יְהוָה מִמִּצְרַיִם, מִבֵּית עֲבָדִים. וְהָיָה לְאוֹת עַל-יָדְכָה, וּלְטוֹטָפֹת בֵּין עֵינֶיךָ: כִּי בְּחֹזֶק יָד, הוֹצִיאָנוּ יְהוָה מִמִּצְרָיִם. (שמות יג יא- טז)
כאשר הגיע שעתם של אהרון ובניו להיות מקודשים, משה מטהר אותם, מלביש אותם ומסמן אותם בדם:
וְשָׁחַטְתָּ אֶת-הָאַיִל, וְלָקַחְתָּ מִדָּמוֹ וְנָתַתָּה עַל-תְּנוּךְ אֹזֶן אַהֲרֹן וְעַל-תְּנוּךְ אֹזֶן בָּנָיו הַיְמָנִית, וְעַל-בֹּהֶן יָדָם הַיְמָנִית, וְעַל-בֹּהֶן רַגְלָם הַיְמָנִית; (שמות כט כ)
מהפסוק הזה אנחנו לומדים, שאכן הדם של הקרבן שימש לסימון הכוהנים. אין כאן עדות ישירה לסימון על המצח.
הסעודה הקדושה – האיחוד עם הטוטם
לפני הכנסם לתפקידם הכוהניים זומנה לאהרון ובניו גם סעודה קדושה לפי מיטב המסורת היותר קדומה מהם, התקופה הטוטמיסטית:
וְאֵת אֵיל הַמִּלֻּאִים, תִּקָּח; וּבִשַּׁלְתָּ אֶת-בְּשָׂרוֹ, בְּמָקֹם קָדֹשׁ. וְאָכַל אַהֲרֹן וּבָנָיו אֶת-בְּשַׂר הָאַיִל, וְאֶת-הַלֶּחֶם אֲשֶׁר בַּסָּל, פֶּתַח, אֹהֶל מוֹעֵד. וְאָכְלוּ אֹתָם אֲשֶׁר כֻּפַּר בָּהֶם, לְמַלֵּא אֶת-יָדָם לְקַדֵּשׁ אֹתָם; וְזָר לֹא-יֹאכַל, כִּי-קֹדֶשׁ הֵם. (שמות כט לא-לג)
בפסוק זה באים לביטוי כל האלמנטים של הסעודה. בשר החייה שנטבח הוא בשר האייל. בעל חיים שמסמל עוצמה ופוריות. רק המורשים לכך מותרים לאכול את בשרו. הלא מורשים עלולים למות מאכילת בשר הטוטם. מה שלא נאכל חייב להשרף באש על מנת שנינוחו יגיע כמזון לאל. הרי האל איננו גשמי, לכן לפי ההגיון הקדום גם מזונו אינו גשמי.
וְלָקַחְתָּ אֹתָם מִיָּדָם, וְהִקְטַרְתָּ הַמִּזְבֵּחָה עַל-הָעֹלָה; לְרֵיחַ נִיחוֹחַ לִפְנֵי יְהוָה, אִשֶּׁה הוּא לַיהוָה. כו וְלָקַחְתָּ אֶת-הֶחָזֶה, מֵאֵיל הַמִּלֻּאִים אֲשֶׁר לְאַהֲרֹן, וְהֵנַפְתָּ אֹתוֹ תְּנוּפָה, לִפְנֵי יְהוָה; וְהָיָה לְךָ, לְמָנָה. (שמות כט כה-כו)
המילה "מנה" שמופיע במשפט זה, הפך לביטוי של עוצמת הטוטם במינוחי מדע האנטרופולוגיה.
וְשָׁכַנְתִּי, בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל; וְהָיִיתִי לָהֶם, לֵאלֹהִים (שמות כט מה)
גם משפט חשוב זה בסיום פרק הקדשת הכוהנים הוא מושג לקוח ישר מעולם המחשבה האנימיסטית/טוטמית. בעולם הטוטמיסטי אין הפרדה ברורה בין האדם הפרט והסמל שהוא בחר לו, הוא דמות הטוטם.
ד"ר פרזר, ממיסדי האנתרופולגיה כמדע בראשית המאה הקודמת הגדיר טוטמיזם כך: "טוטמיזם הוא מערכת יחסים אינטימית משוערת שקיימת בין קבוצת בני אדם קרובים בצד אחד ואוביקט חי או מלאכותי בצד שני, שהמשתייכים אליה נקראים הטוטם של הקבוצה האנושית." (י.ג.פרזר- טוטמיזם ואקסוגמיה 1910
בשלב מסויים כנראה בתקופת גלות בבל או עם חזרתם של גולי בבל ארצה, חלה מהפכה עמוקה בעם היהודי, ואחד הסימנים המובהקים הוא תרבות-כתב משוכללת שמחליפה הרבה מינהגים של התורה בעל פה ומינהגים חדשים מחליפים מסורות קדומות. הסימון בדם, הטוטפת, מוחלפת בתיק-עור ובו פסוקים עם עיקרי האמונה. אין שום עם או דת, שהצליחו להעביר סימבוליקה פולחנית קדומה ומוחשית למילה כתובה, המוצמדת לגוף המאמין. הסימון הקדום על המצח מוחלף במשפט כתוב. שמצהיר על ההשתייכות אל האל. ההצהרת הנאמנות הזו הזו היתה בעיקר כלפי חוץ. נשיאת התפילין בעולם העתיק היתה בימי חול. כאשר אדם יהודי השתתף בפועל בפולחן דתי הוא לא נזקק לתפילין.
אמנם עד היום ישנם רבים שכותבים פסוקים על פיסת קלף ושמים אותם בתוך איזה שהוא נרתיק או תכשיט כסגולה לבריאות וכהגנה מעוול. לבטח עשו זאת גם בכל מקום שיודעי כתוב ויודעי סוד עשו זאת. אבל בשום מקום הצהרת נאמנות לאל אחד לא היתה המכנה המשותף של איזה שהיא קהיליה, מלבד היהודית.
המזוזה
אם השערתי זו נכונה, יש לכך אסמכתא שוות ערך במצווה לשים מזוזה על משקוף הדלת ולנשק אותה בכניסה וביציאה. גם המזוזה היא קופסה שמכילה פסוק מקודש שקובעים אותה על משקוף הדלת להגנה מפני כוחות הרשע.
מקור המינהג גלוי וידוע. לפני יציאת מצרים, כאשר עברו מלאכי המוות במצרים והמיתו כל בכור, נצטוו העברים לשים דם על משקופי בתיהם, כסימון שמלאך המוות יפסח על הבתים שלהם..
"וַיִּקְרָא מֹשֶׁה לְכָל-זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל, וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם: מִשְׁכוּ, וּקְחוּ לָכֶם צֹאן לְמִשְׁפְּחֹתֵיכֶם--וְשַׁחֲטוּ הַפָּסַח. וּלְקַחְתֶּם אֲגֻדַּת אֵזוֹב, וּטְבַלְתֶּם בַּדָּם אֲשֶׁר-בַּסַּף, וְהִגַּעְתֶּם אֶל-הַמַּשְׁקוֹף וְאֶל-שְׁתֵּי הַמְּזוּזֹת, מִן-הַדָּם אֲשֶׁר בַּסָּף; וְאַתֶּם, לֹא תֵצְאוּ אִישׁ מִפֶּתַח-בֵּיתוֹ--עַד-בֹּקֶר. וְעָבַר יְהוָה, לִנְגֹּף אֶת-מִצְרַיִם, וְרָאָה אֶת-הַדָּם עַל-הַמַּשְׁקוֹף, וְעַל שְׁתֵּי הַמְּזוּזֹת; וּפָסַח יְהוָה, עַל-הַפֶּתַח, וְלֹא יִתֵּן הַמַּשְׁחִית, לָבֹא אֶל-בָּתֵּיכֶם לִנְגֹּף (שמות יב כא-כד)
היום אנחנו קוראים לתוספת הפסוק הקדוש לדלת "מזוזה". בזמן כתיבת התנ"ך המזוזה היתה החלק האנכי של כל משקוף הדלת עצמה. שורש המילה מזוזה בא מהפועל לזוז. זה קצת מוזר, כי הדלת היא החלק הנע במערכת הסגידה של הבית. כך שביטוי עתיק זה גם כן עבר גילגולים רבים. בעברית קדומה "דלתא" פירושו בית. האות דלת מסמל בית, את הבית כולו.
אני רואה חוקיות כללית בעובדה שמינהגים ומושגים עתיקים שמשמעותם ומקורם אבדו כליל, נשמרים בקפדנות עוד אלפי שנים אחרי אובדן המקור המושגי וההקשר העתיק שלהם. ככל שהמקור אבד ורחוק מאיתנו אנחנו שומרים מינהגים מתוך פחד תמיר לפגוע בישויות שהיו נהירות לאדם הקדמון. חשיבה אנימיסטית איננה חשיבה רציונלית כמו שאנחנו תופסים זאת היום. החשיבה הקדומה היתה יותר רגשית. פחדי הקיום והתחושה שכוחות חזקים מן האדם שולטים ביקום הולידה את הצורך גם להתלכד לחבורות וגם להתגונן או לרצות את הכוחות האלה של הטבע. הטוטמיזם הוא כבר דרגה מתקדמת לנסות לעשות את כוחות העל לחלק מן החבורה הקדומה.
יעקב לוי תל-אביב 05/07/2010
בית נטופה
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה