שלושת המרידות הגדולות
בין משה ובני ישראל היו חיכוכים לרוב. הם הקיפו את כל תחומי החיים. בעיות של קיום חומרי, חוסר מים ומזון נפתרו בעזרת האל.חלוקת הנחלאות עברה כמעט בהסכמה מלאה בין השבטים ובין משה ויהושע. אחרת היה המצב כאשר צצו בעיות פוליטיות ושלטוניות. אלה גרמו לקרעים עמוקים והם נעשו קטלניים כאשר אל תוך אלה השתרבו חלוקי דעות של אמונה. כאן מוצגים שלושה סיכסוכים כאלה שבהם נתבעו בני ישראל לקבל על עצמם את האמונה המוחלטת בתורת משה. מי שהתיצב בגלוי נגדו ונגד תורתו הימר על כך בחייו. היום המונח למצב כזה הוא מלחמת אחים.
פרשת עגל הזהב
משה עלה אל ההר היה לו שיח עם אלוהים אבל:
"בושש משה לרדת מן ההר ויקהל העם על אהרון".(שמות לב א). במשפט הזה אומר מפורשות שבהעדר משה העם מונהג ע"י אהרון. גם מקודם משה אמר, אל לכם בהעדרי אהרון ויהשוע יגנו עליכם. בהעדר משה האוטוריטה שלו מתמוטטת ואהרון, המנהיג הישיר נענה לדרישת העם ומצווה לאסוף זהב.
"ויתפרקו כל העם את ניזמי הזהב אשר באזניהם ויבאו לאהרון". (שם ד)
" וישכימו ממחרת ויעלו מעלות וגשו שלמים וישב כל העם לאכל ושתו ויקומו לצחק" (שם ו)
כלומר אהרון עמד בראש של פולחן עבודה זרה ,כנראה שלא היתה זרה ליוצאי מצרים. הוא יצק עגל זהב ,גם בנה מזבח וגם נתן חסותו לפלחן דיאוניסי של אוכל ושתה וצחק. הצחק הוא מושג אשר מתאר בלשון משופרת על הוללות מינית.
משה יורד מן ההר, לוחות הברית כתובות על אבן באצבע אלוהים בידיו. בראותו את המחזה הוא כועס ושובר את הלוחות. הוא שורף את הפסל וטוחן אותו עד דק.
"..ויזר על פני המים וישק את בני ישראל" (שם כ)
רש"י מפרש את המילה "ישק" כפעולה משפטית ומענישה.והוא מונה שלושה מיני מוות שבית הדין יכול להטיל, בין היתר בדיקת אשם במים, כפי שהיה נהוג עוד בימי הבינים. החף מפשע הצליח לשרוד והאשם טבע במים.
הפרשה הזו חושפת את המחלוקת בין משה ואהרון ופורץ ביניהם ויכוח שהדיו מהדהדים עד ימינו. הסופר הרוסי הדגול פ.דוסטוייבסקי כתב נובלה בשם "האינקוויזיטור הגדול" אשר בו הסופר מטפל בויכוח הזה. משה מתרעם, שאהרון נשמע לדרישות העם:
"...מה עשה לך העם הזה כי הבאת עליו חטאה גדולה" (שם כא) ותשובתו של אהרון היא:
"...אל יחר אף אדוני אתה ידעת את העם הזה כי ברע הוא" (שם כב).
זהו ויכוח תיאולוגי האם האדם הפשוט הוא רע ביסודו או אולי הוא טוב ביסודו, בזכות החסד האלוהי, לכל אחד מהנחות היסוד האלה יש השלכות מרחיקות לכת על מצוות החיים. אבל קל להטות את ההמון ולהפוך אותו לרע. וזה קורה גם בימינו. במקרה הזה שלפנינו, אהרון לא לוקח אחריות על הנעשה והוא מטיל את האשמה על ההעם:
"למי זהב ויתפרקו ויתנו לי ואשלכהו באש הויצא העגל הזה. (שם כד) משה, ללא התחשבות עם אהרון קורא את הקריאה:
"ויעמד בשער המחנה ויאמר מי ליהוה אלי ויאספו אליו כל בני לוי" (שם כז).
משה מניח לויכוח התיאולוגי-מוסרי וגם מניח את אהרון בצד וניגש אל המחנה.
מי ליהוה אלי!
המחלוקת שלא ניתן לגשר עליה בדיבורים הופכת למאבק של כח. משה נותן הוראה שכל מי שמתנכר ליהוה חייב מיתה.
"...שימו איש חרבו על ירכו עברו ושובו משער לשער במחנה והרגו איש את אחיו ואיש את רעהו ואיש את קרבו. ויפול מן העם ביום ההוא כשלשת אלפי איש" (שם כח-כט).
המרידה, הרצון לקיים פולחנים זרים, שבני ישראל הורגלו אליהם במצרים, דוכאה ביד רמה. (בממפיס במצרים נמצאו קברים עם 60 פגרי שוורים חנוטים, שכנראה שימשו פולחנים מקומיים, אולי דומים לפולחנים הידועים יותר מהתרבות המיקנאית בכרתים.)עלינו לזכור שבימים ההם סגידה לאל, שאיננו האל השליט נחשבת כמרידה במלכות.
וזו לא הפעם האחרונה שמשה נזקק לחרב לקיים את מרותו. 3000 הרוגים מעידים על מלחמת אחים אכזרית. למרות שיד הלוויים היתה על העליונה הם לא הפכו הקובעים במשכן. הם עברו תהליכי הטהרה לשמש במשכן, אבל עבודת הקודש נשארה נחלת משפחת אהרון בלבד. גם בשלבים מאוחרים יותר, גם בקיום עבודת קודש בבית מקדש הראשון, כל הכוהנים מתיחסים אל אהרון, אל אליעזר בנו ואל פנחס, נכדו של אהרון. עם תחילת עבודת הקודש באוהל המועד נהרגו באופו מעורר שאלות איתמר ואביהו, בני אהרון בגלל שימוש ב"אש זרה". הוכחה נוספת על הקשר האמיץ בין שלטון וכהונה בימים ההם.
פרשת קורח
המרד של קורח ואנשיו שוב מעמת את משה עם קרובי משפחתו. קורח הוא נכד של קהת, בן לוי ,אח לעמרם אבי משה. הוא אסף סביבו שמות ידועים, דותן ואבירם, בני אליאב בן שבט זבולון ואון בן פלת לשבט ראובן. לפי רש"י דותן ואליאב הם אלה שניסו להתנקש בחיי משה בזמן המו"מ עם פרעה, לפני יציאת מצרים. וסביבם התאספו עוד
"ואנשים בני ישראל חמישים ומאתים נשיאי עדה וקראי מועד אנשי שם". (במדברט"ז א-ב)
מהי טרוניתם?:
"ויקהלו על משה ועל אהרון ויאמרו אלהם רב לכם כי כל העדה כלם קדשים ובתוכם יהוה מדוע תתנשאו על קהל יהוה" (שם ג).
ופניו של משה נפלו (שם ד) הוא מעמיד את המורדים בסדרי השלטון לפני מבחן דתי-פולחני:
" לאמר בוקר וידע יהוה את אשר לו ואת הקדוש והקריב אליו ואת אשר יבחר בו יקריב אליו" ."זאת תעשו קחו לכם מחתות קורח וכל עדתו: תנו בהן אש ושימו עליהן קטורת לפני יהוה מחר והיה האיש אשר יבחר יהוה הוא הקדוש רב לכם בני לוי" (שם ו-ז')
ומשה מתיף להם מוסר:
"המעט מכם כי הבדיל אלוהי ישראל אתכם מעדת ישראל לעבד את עבודת משכן יהוה ולעמוד לפני העדה לשרתם:ויקרב אותך ואת כל אחיך בני לוי אתך ובקשתם גם את הכהונה" (שם ט-י')
מרד קורח הוא קודם מאבק על הכהונה והזכויות שמעמד זה מקנה. כנראה מאבק על יוקרה, על שלטון במסווה של שרות במשכן.
משה קורא אליו דותן ואבירם לחוד, והם מסרבים לבוא:
"לא נעלה".(שם יב ויג)
משה ואהרון מזמינים את כל אנשי קורח לאוהל המועד עם מחתותיהם הדלוקים ושם כנראה מתארע משהו דרמטי. קורח,דותן ואבירם מגורשים משטח אוהל המועד. זקני עדת ישראל מוזהרים להיבדל מעדת קורח פן יבולע גם להם.
המורדים מתיצבים לפני אוהליהם עם נשיהם וטפם והאדמה פתחה את פיה ובלעם.
משה אומר להגנתו:
" תדעו כי יהוה שלחני לעשות את כל המעשים האלה כי לא מלבי היא" (שם כ"ח')
"ואש יצאה מאת יהוה ותאכל את החמישים ומאתים איש מקריבי הקטורת". (שם ל"ה)
גם בזה המרידה לא דעכה , פורצת מגפה ובה נקטלים עוד 14000 איש עד אשד אהרון עוצר את המגפה. שוב אהרון הוא המתווך בין משה ובני ישראל.
פרשת המרגלים – אמונה ודרך
ביושבם במדבר פארן ובהתקרבם של בני ישראל לארץ המובטחת משה בוחר מכל אחד מן השבטים איש מתאים למסע ריגול:
"שלח לך אנשים ויתרו את ארץ כנען אשר אני נותן לבני ישראל איש אחד איש אחד למטה אבותיו תשלחו כל נשיא בהם. כולם אנשים ראשי בני ישראל המה" (במדבר יג א ג)
וקרא גם ליהושע בן נון והעמיד אותו בראש המשלחת:
"עלו זה מן הנגב ועליתם את ההר" (במדבר יג טז).
בבוחרי נציג מכל שבט משה לא הביא בחשבון שהם יעדיפו את האינטרסהשבטי על מילוי השליחות שהוא קיבל על עצמו, להביא את בני ישראל אל ארץ כנען כנגד כל הסיכויים. כעבור 40 יום הם חוזרים עמוסי כל טוב. אבל הדו"ח שבפיהם קשה, אמנם הארץ טובה וגם זבת חלב ודבש אבל:
"אפס, עז העם שיושב בארץ והערים בצורות וגדולות מאד וילידי ענק ראינו שם" (שם כ"ח)
על מנת להרתיע את העם להמשיך מספרים המרגלים שעדיין יש בארץ ענקים ובני נפילים,בני זיווג קדום של אלים עם בנות האדם.( בראשית ו א-ד ) לא מסופר מי הדובר של המשלחת, אבל כלב צועד קדימה וביחד עם יהושע הוא מנסה להטות את דעת השבטים לטובת יציאה לכיבוש כנען:
"ויהס את העם אל משה ואמר עלה נעלה וירשנו את הארץ כי יכול נוכל לה." (שם ל)
"האנשים אשר עלו עמו אמרו לא נוכל לעלות על העם כי חזק הוא ממנו". (שם ל"א)
האסיפה של כל אנשי השבטים היא אחד האירועים האחרונים של כל "אנשי כנסת ישראל" נקראים לקבל החלטה גורלית תוך הסכמה כללית. אבל הצעד נכשל. הפעם המחלוקת איננה בין משה והעם ,אלא בין משה ואהרון וחלק מן העם שחושש להמשיך את המסע. יהושע בן נון וכלב בן יפונה מצדדים בהמשך הדרך. והם מזהירים:
" אך ביהוה אל תמרדו " (שם יד ט)
רמז למה שקרה למורדים קודמים כאשר קריאת הקרב היתה:
"מי ליהוה אלי "
. יהושוע וכלב דורשים בעצה אחת עם משה להאמין ביהוה ולסמוך על כך שימלא את הבטחתו. ואלוהים מתערב ישירות ומאיים להמית את כל העדה הרעה הזו ולפזר את פגריהם במדבר.
"וימותו האנשים מוציאי דיבת הארץ רעה במגפה לפני יהוה" (שם ל"ז),
מסע ההפחדה שמאיים להשאיר את המורדים לגווע במדבר מצליח בסוף. כאשר המורדים מתחרטים ועלו אל ההר הקדוש משיב להם משה :
"וישכמו בבוקר ויעלו אל ראש ההר לאמר הננו ועלינו אל המקום אשר אמר יהוה כי חטאנו." "ויאמר משה למה זה אתם עוברים את פי יהוה והוא לא יצלח. אל תעלו כי אין יהוה בקרבכם ולא תנגפו לפני אויביכם." (שם מ - מד) .
כאן יש מרד גלוי בהנהגת משה. לאחר מכן משה עולה אל ההר בלווי ארון הברית . המורדים עולים אל ראש הר אלוהים אל התחום הקדוש ללא משה וכמובן ללא כלי הפולחן. המרד הזה מתחולל בתוך מצב קשה מנשוא. כי לפני מחנה בני ישראל התאספו בינתים גם עמלק גם עממים כנעניים זו היא מרידה לנוכח פני אויב. רק אחרי עלית משה עם ארון הברית אל ההר הקדוש מושג סדר במחנה. המגפה שקשורה עם חילול הקדש בהר נעצרת סוף סוף.
מתחולל קרב נוסף עם:
" עמלק והכנעני היושב בהר ההוא ויכום ויכתום עד חרמה" (שם מ"ה)
לא נאמר לנו כמה קרבנות נספו במגפה ולא נאמר במפורשות מי הם מנהיגי המרד ואיך הם מצאו את מותם. גם לא נרמז על מספר האבידות בקרב.
את סיפור פרשת נמרגלים צריך לקרא בנסיון להבין את דרכי החשיבה והתפיסה של בני אדם שחיו לפני 3200 שנה
סיפור המרגלים הוא כנראה סיפור מטהפורי, יותר מאשר פרשיות אחרות בתנ"ך. מוסר ההשכל הוא שיש לבטוח באלוהים והבטחותיו, גם אם לכאורה המציאות מצווה לנהג אחרת. המרגלים חזרו עם בשורה שהארץ זבת חלב ודבש, אבל ליושבים בה כרגע יש עדיפות צבאית ברורה. ואם זה לא מספיק, הרי בפועל חוסמים עמלק ועמי כנען את הדרך צפונה, מהמדבר אל הנגב.
אבל למרות הניצחון בני ישראל אינם ממשיכים צפונה, כפי שההגיון של הסיפור מחייב. בפועל בני ישראל נסוגים ומפלסים את דרכם, תמיד מול התנגדות עויינת, מזרחה אל ארץ מואב ואדום והכניסה לארץ מתבצעת מזרח, מעבר הירדן ולא מן הנגב.
בגלל האופי המטפורי של הסיפור מופיע זה אחר זה המספר 40 . מספר טיפולוגי שתמיד מציין אירועים מיתיים. הוא אינו מוסר משך זמן מדוייק. המרגלים חזרו אחרי מסע של 40 יום ומיד אחרי זה מצויין שבני ישראל יצטרכו ללכת במדבר 40 שנה על מנת שהדור החוטא, הדור ה"זונה",
ימות במדבר. וּבְנֵיכֶם יִהְיוּ רֹעִים בַּמִּדְבָּר, אַרְבָּעִים שָׁנָה, וְנָשְׂאוּ, אֶת-זְנוּתֵיכֶם--עַד-תֹּם פִּגְרֵיכֶם, בַּמִּדְבָּר. (שם ל"ג)
ההתנגדות למשה מבוטאים היטב בפסוק:
"אִם-לֹא זֹאת אֶעֱשֶׂה לְכָל-הָעֵדָה הָרָעָה הַזֹּאת, הַנּוֹעָדִים עָלָי; בַּמִּדְבָּר הַזֶּה יִתַּמּוּ, וְשָׁם יָמֻתוּ (במדבר יד לה) . (כלומר מתאספים בכוונה לפגוע בי) .
חלוקי דעות הן חלק של כל חברה. השאלות שניצבו לפני בני ישראל שוב ושוב היו שאלות מורכבות שהיו מוערבות בהן גם ענינים של אמונה, של מסורת ופולחנים, אבל גם מרכיבים של שלטון וכוח. כל המקרים שמוצגים בפרק הזה הם טרגיים וקשים מנשוא, כי המפסיד משלם בחייו. גם במקרה של המרגלים נפלו קרבנות רבים, מספרם לא ידוע.
יעקב לוי ת"א
דצמבר 2010
בין משה ובני ישראל היו חיכוכים לרוב. הם הקיפו את כל תחומי החיים. בעיות של קיום חומרי, חוסר מים ומזון נפתרו בעזרת האל.חלוקת הנחלאות עברה כמעט בהסכמה מלאה בין השבטים ובין משה ויהושע. אחרת היה המצב כאשר צצו בעיות פוליטיות ושלטוניות. אלה גרמו לקרעים עמוקים והם נעשו קטלניים כאשר אל תוך אלה השתרבו חלוקי דעות של אמונה. כאן מוצגים שלושה סיכסוכים כאלה שבהם נתבעו בני ישראל לקבל על עצמם את האמונה המוחלטת בתורת משה. מי שהתיצב בגלוי נגדו ונגד תורתו הימר על כך בחייו. היום המונח למצב כזה הוא מלחמת אחים.
פרשת עגל הזהב
משה עלה אל ההר היה לו שיח עם אלוהים אבל:
"בושש משה לרדת מן ההר ויקהל העם על אהרון".(שמות לב א). במשפט הזה אומר מפורשות שבהעדר משה העם מונהג ע"י אהרון. גם מקודם משה אמר, אל לכם בהעדרי אהרון ויהשוע יגנו עליכם. בהעדר משה האוטוריטה שלו מתמוטטת ואהרון, המנהיג הישיר נענה לדרישת העם ומצווה לאסוף זהב.
"ויתפרקו כל העם את ניזמי הזהב אשר באזניהם ויבאו לאהרון". (שם ד)
" וישכימו ממחרת ויעלו מעלות וגשו שלמים וישב כל העם לאכל ושתו ויקומו לצחק" (שם ו)
כלומר אהרון עמד בראש של פולחן עבודה זרה ,כנראה שלא היתה זרה ליוצאי מצרים. הוא יצק עגל זהב ,גם בנה מזבח וגם נתן חסותו לפלחן דיאוניסי של אוכל ושתה וצחק. הצחק הוא מושג אשר מתאר בלשון משופרת על הוללות מינית.
משה יורד מן ההר, לוחות הברית כתובות על אבן באצבע אלוהים בידיו. בראותו את המחזה הוא כועס ושובר את הלוחות. הוא שורף את הפסל וטוחן אותו עד דק.
"..ויזר על פני המים וישק את בני ישראל" (שם כ)
רש"י מפרש את המילה "ישק" כפעולה משפטית ומענישה.והוא מונה שלושה מיני מוות שבית הדין יכול להטיל, בין היתר בדיקת אשם במים, כפי שהיה נהוג עוד בימי הבינים. החף מפשע הצליח לשרוד והאשם טבע במים.
הפרשה הזו חושפת את המחלוקת בין משה ואהרון ופורץ ביניהם ויכוח שהדיו מהדהדים עד ימינו. הסופר הרוסי הדגול פ.דוסטוייבסקי כתב נובלה בשם "האינקוויזיטור הגדול" אשר בו הסופר מטפל בויכוח הזה. משה מתרעם, שאהרון נשמע לדרישות העם:
"...מה עשה לך העם הזה כי הבאת עליו חטאה גדולה" (שם כא) ותשובתו של אהרון היא:
"...אל יחר אף אדוני אתה ידעת את העם הזה כי ברע הוא" (שם כב).
זהו ויכוח תיאולוגי האם האדם הפשוט הוא רע ביסודו או אולי הוא טוב ביסודו, בזכות החסד האלוהי, לכל אחד מהנחות היסוד האלה יש השלכות מרחיקות לכת על מצוות החיים. אבל קל להטות את ההמון ולהפוך אותו לרע. וזה קורה גם בימינו. במקרה הזה שלפנינו, אהרון לא לוקח אחריות על הנעשה והוא מטיל את האשמה על ההעם:
"למי זהב ויתפרקו ויתנו לי ואשלכהו באש הויצא העגל הזה. (שם כד) משה, ללא התחשבות עם אהרון קורא את הקריאה:
"ויעמד בשער המחנה ויאמר מי ליהוה אלי ויאספו אליו כל בני לוי" (שם כז).
משה מניח לויכוח התיאולוגי-מוסרי וגם מניח את אהרון בצד וניגש אל המחנה.
מי ליהוה אלי!
המחלוקת שלא ניתן לגשר עליה בדיבורים הופכת למאבק של כח. משה נותן הוראה שכל מי שמתנכר ליהוה חייב מיתה.
"...שימו איש חרבו על ירכו עברו ושובו משער לשער במחנה והרגו איש את אחיו ואיש את רעהו ואיש את קרבו. ויפול מן העם ביום ההוא כשלשת אלפי איש" (שם כח-כט).
המרידה, הרצון לקיים פולחנים זרים, שבני ישראל הורגלו אליהם במצרים, דוכאה ביד רמה. (בממפיס במצרים נמצאו קברים עם 60 פגרי שוורים חנוטים, שכנראה שימשו פולחנים מקומיים, אולי דומים לפולחנים הידועים יותר מהתרבות המיקנאית בכרתים.)עלינו לזכור שבימים ההם סגידה לאל, שאיננו האל השליט נחשבת כמרידה במלכות.
וזו לא הפעם האחרונה שמשה נזקק לחרב לקיים את מרותו. 3000 הרוגים מעידים על מלחמת אחים אכזרית. למרות שיד הלוויים היתה על העליונה הם לא הפכו הקובעים במשכן. הם עברו תהליכי הטהרה לשמש במשכן, אבל עבודת הקודש נשארה נחלת משפחת אהרון בלבד. גם בשלבים מאוחרים יותר, גם בקיום עבודת קודש בבית מקדש הראשון, כל הכוהנים מתיחסים אל אהרון, אל אליעזר בנו ואל פנחס, נכדו של אהרון. עם תחילת עבודת הקודש באוהל המועד נהרגו באופו מעורר שאלות איתמר ואביהו, בני אהרון בגלל שימוש ב"אש זרה". הוכחה נוספת על הקשר האמיץ בין שלטון וכהונה בימים ההם.
פרשת קורח
המרד של קורח ואנשיו שוב מעמת את משה עם קרובי משפחתו. קורח הוא נכד של קהת, בן לוי ,אח לעמרם אבי משה. הוא אסף סביבו שמות ידועים, דותן ואבירם, בני אליאב בן שבט זבולון ואון בן פלת לשבט ראובן. לפי רש"י דותן ואליאב הם אלה שניסו להתנקש בחיי משה בזמן המו"מ עם פרעה, לפני יציאת מצרים. וסביבם התאספו עוד
"ואנשים בני ישראל חמישים ומאתים נשיאי עדה וקראי מועד אנשי שם". (במדברט"ז א-ב)
מהי טרוניתם?:
"ויקהלו על משה ועל אהרון ויאמרו אלהם רב לכם כי כל העדה כלם קדשים ובתוכם יהוה מדוע תתנשאו על קהל יהוה" (שם ג).
ופניו של משה נפלו (שם ד) הוא מעמיד את המורדים בסדרי השלטון לפני מבחן דתי-פולחני:
" לאמר בוקר וידע יהוה את אשר לו ואת הקדוש והקריב אליו ואת אשר יבחר בו יקריב אליו" ."זאת תעשו קחו לכם מחתות קורח וכל עדתו: תנו בהן אש ושימו עליהן קטורת לפני יהוה מחר והיה האיש אשר יבחר יהוה הוא הקדוש רב לכם בני לוי" (שם ו-ז')
ומשה מתיף להם מוסר:
"המעט מכם כי הבדיל אלוהי ישראל אתכם מעדת ישראל לעבד את עבודת משכן יהוה ולעמוד לפני העדה לשרתם:ויקרב אותך ואת כל אחיך בני לוי אתך ובקשתם גם את הכהונה" (שם ט-י')
מרד קורח הוא קודם מאבק על הכהונה והזכויות שמעמד זה מקנה. כנראה מאבק על יוקרה, על שלטון במסווה של שרות במשכן.
משה קורא אליו דותן ואבירם לחוד, והם מסרבים לבוא:
"לא נעלה".(שם יב ויג)
משה ואהרון מזמינים את כל אנשי קורח לאוהל המועד עם מחתותיהם הדלוקים ושם כנראה מתארע משהו דרמטי. קורח,דותן ואבירם מגורשים משטח אוהל המועד. זקני עדת ישראל מוזהרים להיבדל מעדת קורח פן יבולע גם להם.
המורדים מתיצבים לפני אוהליהם עם נשיהם וטפם והאדמה פתחה את פיה ובלעם.
משה אומר להגנתו:
" תדעו כי יהוה שלחני לעשות את כל המעשים האלה כי לא מלבי היא" (שם כ"ח')
"ואש יצאה מאת יהוה ותאכל את החמישים ומאתים איש מקריבי הקטורת". (שם ל"ה)
גם בזה המרידה לא דעכה , פורצת מגפה ובה נקטלים עוד 14000 איש עד אשד אהרון עוצר את המגפה. שוב אהרון הוא המתווך בין משה ובני ישראל.
פרשת המרגלים – אמונה ודרך
ביושבם במדבר פארן ובהתקרבם של בני ישראל לארץ המובטחת משה בוחר מכל אחד מן השבטים איש מתאים למסע ריגול:
"שלח לך אנשים ויתרו את ארץ כנען אשר אני נותן לבני ישראל איש אחד איש אחד למטה אבותיו תשלחו כל נשיא בהם. כולם אנשים ראשי בני ישראל המה" (במדבר יג א ג)
וקרא גם ליהושע בן נון והעמיד אותו בראש המשלחת:
"עלו זה מן הנגב ועליתם את ההר" (במדבר יג טז).
בבוחרי נציג מכל שבט משה לא הביא בחשבון שהם יעדיפו את האינטרסהשבטי על מילוי השליחות שהוא קיבל על עצמו, להביא את בני ישראל אל ארץ כנען כנגד כל הסיכויים. כעבור 40 יום הם חוזרים עמוסי כל טוב. אבל הדו"ח שבפיהם קשה, אמנם הארץ טובה וגם זבת חלב ודבש אבל:
"אפס, עז העם שיושב בארץ והערים בצורות וגדולות מאד וילידי ענק ראינו שם" (שם כ"ח)
על מנת להרתיע את העם להמשיך מספרים המרגלים שעדיין יש בארץ ענקים ובני נפילים,בני זיווג קדום של אלים עם בנות האדם.( בראשית ו א-ד ) לא מסופר מי הדובר של המשלחת, אבל כלב צועד קדימה וביחד עם יהושע הוא מנסה להטות את דעת השבטים לטובת יציאה לכיבוש כנען:
"ויהס את העם אל משה ואמר עלה נעלה וירשנו את הארץ כי יכול נוכל לה." (שם ל)
"האנשים אשר עלו עמו אמרו לא נוכל לעלות על העם כי חזק הוא ממנו". (שם ל"א)
האסיפה של כל אנשי השבטים היא אחד האירועים האחרונים של כל "אנשי כנסת ישראל" נקראים לקבל החלטה גורלית תוך הסכמה כללית. אבל הצעד נכשל. הפעם המחלוקת איננה בין משה והעם ,אלא בין משה ואהרון וחלק מן העם שחושש להמשיך את המסע. יהושע בן נון וכלב בן יפונה מצדדים בהמשך הדרך. והם מזהירים:
" אך ביהוה אל תמרדו " (שם יד ט)
רמז למה שקרה למורדים קודמים כאשר קריאת הקרב היתה:
"מי ליהוה אלי "
. יהושוע וכלב דורשים בעצה אחת עם משה להאמין ביהוה ולסמוך על כך שימלא את הבטחתו. ואלוהים מתערב ישירות ומאיים להמית את כל העדה הרעה הזו ולפזר את פגריהם במדבר.
"וימותו האנשים מוציאי דיבת הארץ רעה במגפה לפני יהוה" (שם ל"ז),
מסע ההפחדה שמאיים להשאיר את המורדים לגווע במדבר מצליח בסוף. כאשר המורדים מתחרטים ועלו אל ההר הקדוש משיב להם משה :
"וישכמו בבוקר ויעלו אל ראש ההר לאמר הננו ועלינו אל המקום אשר אמר יהוה כי חטאנו." "ויאמר משה למה זה אתם עוברים את פי יהוה והוא לא יצלח. אל תעלו כי אין יהוה בקרבכם ולא תנגפו לפני אויביכם." (שם מ - מד) .
כאן יש מרד גלוי בהנהגת משה. לאחר מכן משה עולה אל ההר בלווי ארון הברית . המורדים עולים אל ראש הר אלוהים אל התחום הקדוש ללא משה וכמובן ללא כלי הפולחן. המרד הזה מתחולל בתוך מצב קשה מנשוא. כי לפני מחנה בני ישראל התאספו בינתים גם עמלק גם עממים כנעניים זו היא מרידה לנוכח פני אויב. רק אחרי עלית משה עם ארון הברית אל ההר הקדוש מושג סדר במחנה. המגפה שקשורה עם חילול הקדש בהר נעצרת סוף סוף.
מתחולל קרב נוסף עם:
" עמלק והכנעני היושב בהר ההוא ויכום ויכתום עד חרמה" (שם מ"ה)
לא נאמר לנו כמה קרבנות נספו במגפה ולא נאמר במפורשות מי הם מנהיגי המרד ואיך הם מצאו את מותם. גם לא נרמז על מספר האבידות בקרב.
את סיפור פרשת נמרגלים צריך לקרא בנסיון להבין את דרכי החשיבה והתפיסה של בני אדם שחיו לפני 3200 שנה
סיפור המרגלים הוא כנראה סיפור מטהפורי, יותר מאשר פרשיות אחרות בתנ"ך. מוסר ההשכל הוא שיש לבטוח באלוהים והבטחותיו, גם אם לכאורה המציאות מצווה לנהג אחרת. המרגלים חזרו עם בשורה שהארץ זבת חלב ודבש, אבל ליושבים בה כרגע יש עדיפות צבאית ברורה. ואם זה לא מספיק, הרי בפועל חוסמים עמלק ועמי כנען את הדרך צפונה, מהמדבר אל הנגב.
אבל למרות הניצחון בני ישראל אינם ממשיכים צפונה, כפי שההגיון של הסיפור מחייב. בפועל בני ישראל נסוגים ומפלסים את דרכם, תמיד מול התנגדות עויינת, מזרחה אל ארץ מואב ואדום והכניסה לארץ מתבצעת מזרח, מעבר הירדן ולא מן הנגב.
בגלל האופי המטפורי של הסיפור מופיע זה אחר זה המספר 40 . מספר טיפולוגי שתמיד מציין אירועים מיתיים. הוא אינו מוסר משך זמן מדוייק. המרגלים חזרו אחרי מסע של 40 יום ומיד אחרי זה מצויין שבני ישראל יצטרכו ללכת במדבר 40 שנה על מנת שהדור החוטא, הדור ה"זונה",
ימות במדבר. וּבְנֵיכֶם יִהְיוּ רֹעִים בַּמִּדְבָּר, אַרְבָּעִים שָׁנָה, וְנָשְׂאוּ, אֶת-זְנוּתֵיכֶם--עַד-תֹּם פִּגְרֵיכֶם, בַּמִּדְבָּר. (שם ל"ג)
ההתנגדות למשה מבוטאים היטב בפסוק:
"אִם-לֹא זֹאת אֶעֱשֶׂה לְכָל-הָעֵדָה הָרָעָה הַזֹּאת, הַנּוֹעָדִים עָלָי; בַּמִּדְבָּר הַזֶּה יִתַּמּוּ, וְשָׁם יָמֻתוּ (במדבר יד לה) . (כלומר מתאספים בכוונה לפגוע בי) .
חלוקי דעות הן חלק של כל חברה. השאלות שניצבו לפני בני ישראל שוב ושוב היו שאלות מורכבות שהיו מוערבות בהן גם ענינים של אמונה, של מסורת ופולחנים, אבל גם מרכיבים של שלטון וכוח. כל המקרים שמוצגים בפרק הזה הם טרגיים וקשים מנשוא, כי המפסיד משלם בחייו. גם במקרה של המרגלים נפלו קרבנות רבים, מספרם לא ידוע.
יעקב לוי ת"א
דצמבר 2010
