4.) האש הזרה של עדת קורח
(סוף הדמוקרטיה הקדומה)
המרד של קורח ואנשיו שוב מעמת את משה עם קרובי משפחתו. קורח הוא נכד של קהת בן לוי שהוא אח לעמרם אבי משה. משה הוא דודו של קורח. קורח מרגיש את עצמו מנושל מזכויות שמעניקה הכהונה ואינו מסתפק בתפקידיו כלוי, כמשרת בקודש. איתו היו מקופחים נוספים, שמות ידועים, דותן ואבירם, בני אליאב ואון בן פלת לשבט ראובן. דותן ואליאב הם אלה שניסו להתנקש בחיי משה בזמן המו"מ עם פרעה, לפני יציאת מצרים, על פי פירושו של רש"י וסביבם התאספו עוד 250 אנשים נוספים
"וַיָּקֻמוּ לִפְנֵי מֹשֶׁה, וַאֲנָשִׁים מִבְּנֵי-יִשְׂרָאֵל חֲמִשִּׁים וּמָאתָיִם, נְשִׂיאֵי עֵדָה קְרִאֵי מוֹעֵד, אַנְשֵׁי-שֵׁם. (דברים טז א-ב).
יש כאן אולי השתקפות מאוחרת של תחושת קיפוח של אנשי שבט ראובן, בן לאה, שאיבדו את הבכורה לשבט יהודה, כפי שזה בא לביטוי בברכת יעקב בסוף ספר בראשית. דרך כל המקרא קיימת זיקה בין שבט ראובן ולוי. רוב ערי הלויים היו בשטחים שבהם התנחלו בני ישראל בעבר הירדן צפונית לארנון, בתחום שבט ראובן.
בלשון מודרנית היתה כאן ברית פוליטית בין מקופחי שבט לוי, משפחות שלא נתקבלו לכהונה ובין בני ראובן שאיבדו זכויות שהיו קשורות בבכורה.
התגובה של משה היא קשה, מקודם הוא "מטפל" בבני קורח, מבלי להסתיר את הויכוח ביניהם.
מהי טרוניתם של המורדים?:
"ויקהלו על משה ועל אהרון ויאמרו אליהם רב לכם כי כל העדה כלם קדשים ובתוכם יהוה מדוע תתנשאו על קהל יהוה" (דברים טז ג).
הם ראו את עצמם שווים בזכויות וחובות כלפי אלוהים והליכי הפולחן שנקבעו ע"י משה ועל ידו בלבד. משה מקבל את כל ההוראות מאת האל וכופה אותם בשיתוף פעולה עם אהרון הכוהן או בלעדיו.
" וְיֹדַע יְהוָה אֶת-אֲשֶׁר-לוֹ וְאֶת-הַקָּדוֹשׁ, וְהִקְרִיב אֵלָיו; וְאֵת אֲשֶׁר יִבְחַר-בּוֹ, יַקְרִיב אֵלָיו. (דברים טז ו)
אבל המורדים לא קבלו את דבריו :
"וַיִּשְׁמַע מֹשֶׁה, וַיִּפֹּל עַל-פָּנָיו" (דברים טז ד)
פניו של משה נפלו. הוא מעמיד את המורדים בסדרי השלטון שלו לפני מבחן דתי-פולחני:
"וידבר אל קרח ואל כל עדתו לאמר בוקר וידע יהוה את אשר לו ואת הקדוש והקריב אליו ואת אשר יבחר בו יקריב אליו. זאת תעשו קחו לכם מחתות קורח וכל עדתו: תנו בהן אש ושימו עליהן קטורת לפני יהוה מחר והיה האיש אשר יבחר יהוה הוא הקדוש רב לכם בני לוי" (דברים טז ו-ז)
ומשה מטיף להם מוסר:
"המעט מכם כי הבדיל אלוהי ישראל אתכם מעדת ישראל לעבד את עבודת משכן יהוה ולעמוד לפני העדה לשרתם: ויקרב אותך ואת כל אחיך בני לוי אתך ובקשתם גם את הכהונה" (דברים טז ט-י)
יש כאן מאבק על הכהונה והזכויות שמעמד זה מקנה. מאבק על יוקרה, על שלטון במסווה של מאבק על שוויונית בשרות במשכן.
המבחן שוב הוא מבחן האש, דומה לאירוע האש הזרה בחנוכת המשכן.
על כולם להצטייד במחתות, להעלות בהן אש וקטורת. אין הסבר למה אש מסויימת מתקבלת ע"י האל ואיזה אש נדחה על ידו.
"וַיְדַבֵּר יְהוָה, אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר. אֱמֹר אֶל-אֶלְעָזָר בֶּן-אַהֲרֹן הַכֹּהֵן, וְיָרֵם אֶת-הַמַּחְתֹּת מִבֵּין הַשְּׂרֵפָה, וְאֶת-הָאֵשׁ, זְרֵה-הָלְאָה:
גם האש שהדליקו בני קורח והיה צריך להרחיקו מהמשכן. אבל את המחתות מנחושת, שלבטח היה להם שימוש פולחני בעבר שולבו במתקני המשכן.
אֱמֹר אֶל-אֶלְעָזָר בֶּן-אַהֲרֹן הַכֹּהֵן, וְיָרֵם אֶת-הַמַּחְתֹּת מִבֵּין הַשְּׂרֵפָה, וְאֶת-הָאֵשׁ, זְרֵה-הָלְאָה: כִּי, קָדֵשׁו ג אֵת מַחְתּוֹת הַחַטָּאִים הָאֵלֶּה בְּנַפְשֹׁתָם, וְעָשׂוּ אֹתָם רִקֻּעֵי פַחִים צִפּוּי לַמִּזְבֵּחַ—כִּי-הִקְרִיבֻם לִפְנֵי-יְהוָה, וַיִּקְדָּשׁוּ; וְיִהְיוּ לְאוֹת, לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל. ד וַיִּקַּח אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן, אֵת מַחְתּוֹת הַנְּחֹשֶׁת, אֲשֶׁר הִקְרִיבוּ, הַשְּׂרֻפִים; וַיְרַקְּעוּם, צִפּוּי לַמִּזְבֵּחַ. ה זִכָּרוֹן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל, לְמַעַן אֲשֶׁר לֹא-יִקְרַב אִישׁ זָר אֲשֶׁר לֹא מִזֶּרַע אַהֲרֹן הוּא, לְהַקְטִיר קְטֹרֶת, לִפְנֵי יְהוָה; וְלֹא-יִהְיֶה כְקֹרַח וְכַעֲדָתוֹ, כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר יְהוָה בְּיַד-מֹשֶׁה ( במדבר י"ז ב-ה).
המעשה הזה של אלעזר חותם את הגולל על יכולתו שמי שאינו מזרע אהרון הכוהן לשמש בעתיד בכהונה. משמע שהמחתות , כמו המחתות שבהן השתמשו בני אהרון בחנוכת המשכן היו כלים עתיקים שעברו ככלי פולחן מקודשים מדור לדור.גם המילה אש-זרה מופיע בהקשר זה.
משה קורא אליו דותן ואבירם לחוד, והם מסרבים לבוא: "לא נעלה".
משה ואהרון מזמינים את כל אנשי קורח לאוהל המועד עם מחתותיהם הדלוקים ושם כנראה מתארע משהו דרמטי. קורח,דותן ואבירם מגורשים משטח אוהל המועד. זקני עדת ישראל מוזהרים להבדיל את עצמם מעדת קורח פן יבולע גם להם.
המורדים מתיצבים לפני אוהליהם עם נשיהם וטפם והאדמה פתחה את פיה ובלעם.
משה אומר להגנתו: " תדעו כי יהוה שלחני לעשות את כל המעשים האלה כי לא מלבי היא" (שם כ"ח')
"ואש יצאה מאת יהוה ותאכל את החמישים ומאתים איש מקריבי הקטורת". (שם ל"ה).
לפי המקרא ישנם שלושה מיני אש: האש שמסמל את האל ואת כוחו וגם יכול לשרף ולאבד. והאש שהיא האש הקדושה והיא גם המקור לאש המתמיד, שדלק במשכן וניזון משמן זית כיתתי. ואש זרה. זו נזכרת בפרשת קורח, בפרשת האש הזרה וגם באש שהדליקו באיחור נביאי בעל על הכרמל בעימות עם אליהו הנביא.
דת ישראל בראשית דרכה וכל דבר שיקבע, יקבע לעולמי עד. לכן ההכרעות נעשות תוך הקפדה על הפולחן הנכון. כל סטיה ממנו גורלית ודינה מוות. לרצות להיות כוהן , כאשר אינך כזה, מסכנת את ההיררכיה החדשה. היררכיה זו בנויה במקביל למעגלי קדושה וקשורה בטקסי טהרה והקדשה מיוחדים. במקום שעומדת לקום כהונה קבועה לא יכולה לעמד דרישה עממית "כלנו גוי קדוש".
הפרשה לא נגמרה בזה. אמנם 250 אנשי קורח ומשפחותיהם נבלעו באדמה, אבל המרידה לא דעכה. כעונש פורצת מגפה במחנה בני ישראל.
אבל לא רק באש נחתכים הדברים. כל מעשי עוין שהוא גם מעשי חורג מן הפולחן מן ההכרח גם מביא על ראש הפושעים מגפה. המגפה שפרצה במחנה היתה תוצאה של שימוש ה"זר" או האסור וטמא שעשו אנשי עדת קורח.
את המגפה שפשטה היה צריך לעצור וזאת תפקידו של אהרון, שמיצגת את הדרגה הכמעט עליונה בקדושה.
"ויקח אהרון כאשר דיבר משה וירץ אל תוך הקהל והנה החלה הנגף בעם ויתן את קטורת ויכפר על העם. ויעמוד בין המתים ובין החיים ותעצר המגפה. ויהיו המתים במגפה ארבעה עשר אלף ושבע מאות מלבד המתים על דבר קורח. וישב אהרון אל משה אל פתח אוהל המועד והמגפה נעצרה". (במדבר יז יא - טו)
המרידה של קורח שהיתה התקוממות פוליטית לכל דבר, שטענה שתי טענות ברורות. ראשית שאחרי מעמד הר סיני כל העם "קדוש" לכן הוא זכאי להשתתף באופן פעיל בעבודת המשכן וגם שכל הלוויים הם שווים בגלל מוצאם מסב משותף ואין לתת זכויות יתר בדמות הכהונה שניתנה רק למשפחת אהרון ובניו.
המרידה גבתה מחיר כבד, 14700 קרבנות לפי עדות המקרא. וזו לא המרידה האחרונה.
"וַיִּקַּח אַהֲרֹן כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה, וַיָּרָץ אֶל-תּוֹךְ הַקָּהָל, וְהִנֵּה הֵחֵל הַנֶּגֶף, בָּעָם; וַיִּתֵּן, אֶת-הַקְּטֹרֶת, וַיְכַפֵּר, עַל-הָעָם. יג וַיַּעֲמֹד בֵּין-הַמֵּתִים, וּבֵין הַחַיִּים; וַתֵּעָצַר, הַמַּגֵּפָה. יד וַיִּהְיוּ, הַמֵּתִים בַּמַּגֵּפָה, אַרְבָּעָה עָשָׂר אֶלֶף, וּשְׁבַע מֵאוֹת—מִלְּבַד הַמֵּתִים, עַל-דְּבַר-קֹרַח. טו וַיָּשָׁב אַהֲרֹן אֶל-מֹשֶׁה, אֶל-פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד; וְהַמַּגֵּפָה, נֶעֱצָרָה." (במדבר יז יב-טו)
כאן בא לביטוי פן אחר של הכהונה. אהרן ידע לרפא מגפה, משה לא. כאשר משה פיקפק בדבר השליחות שאלוהים השית עליו במדין, הפגין אלוהים את יכולותיו ע"י כך שהיכה את ידו בצרעת וכשמשה הכניס את ידו בפעם נוספת אל חיקו היד נרפאה. משה לא היה מרפא – אהרון כן. כך גם היה שלאהרון ומרים היו טענות אל משה ואישתו הכושית. האל התערב ירד ארצה לפני אוהל המועד ועשה את מרים מצורעת. משה נרעד מחומרת העונש הזה ופנה אל האל. גם אהרון התחנן. והאל חזר וירד והסיר את הצרעת ממרים. משה לא היה יכול לעשות את זה ישירות.(במדבר י"ב)
אי אפשר לדעת במדוייק היום, איך בני אדם, 1200 שנה לפני הספירה תפסו את המושג מחלה. בטוח שהם ראו את מושג אחר שונה מהותית מאיתנו.ואם המקרא מתאר את המהלכים של מגפה המונית ואופן רפויה, הם היו בעלי משמעות עבור סופרי התנ"ך.
בספר דברים פרק כו יב מופיעים בני קורח בפעם נוספת, כעין חלק מרשימת יוחסין ושם נאמר משום מה :
"ּבְנֵי אֱלִיאָב, נְמוּאֵל וְדָתָן וַאֲבִירָם: הוּא-דָתָן וַאֲבִירָם קרואי הָעֵדָה, אֲשֶׁר הִצּוּ עַל-מֹשֶׁה וְעַל-אַהֲרֹן בַּעֲדַת-קֹרַח, בְּהַצֹּתָם, עַל-יְהוָה. וַתִּפְתַּח הָאָרֶץ אֶת-פִּיהָ, וַתִּבְלַע אֹתָם וְאֶת-קֹרַח—בְּמוֹת הָעֵדָה: בַּאֲכֹל הָאֵשׁ, אֵת חֲמִשִּׁים וּמָאתַיִם אִישׁ, וַיִּהְיוּ, לְנֵס. וּבְנֵי-קֹרַח, לֹא-מֵתוּ." (דברים כו ט-יא)
רש"י מפרש שמפאת יחוסם ומפאת הבעת חרטה הם יצלו במדור העליון של הגהינום בלבד. אבל הסיבה לקביעה שהם לא נפגעו ממש יש לחפש ביחוס שלהם. דותן ואבירם הם המתנגדים הבולטים למשה. רש"י רואה אותם לאחראים לנסיון התנקשות במשה בעת מו"מ של משה עם פרעה לשחרור בני ישראל. דרישותיו של קורח היו לגיטימיות במסגרת עולם המושגים של אז. הוא לא רצה לסלק את משה מן הדרך אלא רצה שיתוף בהכרעות.
עונשו של קורח
כידוע בקעה האדמה ובלעה אל תוכה את כל בני עדת קורח
" והורידו אותם חיים שאולה" (במדבר טז ל)
וכמו שקרה לבני אהרון נדב ואביהו יצא אש ואכלה אותם:
"וּפָצְתָה הָאֲדָמָה אֶת-פִּיהָ וּבָלְעָה אֹתָם וְאֶת-כָּל-אֲשֶׁר לָהֶם, וְיָרְדוּ חַיִּים, שְׁאֹלָה—וִידַעְתֶּם, כִּי נִאֲצוּ הָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה אֶת-יְהוָה. וַיְהִי, כְּכַלֹּתוֹ, לְדַבֵּר, אֵת כָּל-הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה; וַתִּבָּקַע הָאֲדָמָה, אֲשֶׁר תַּחְתֵּיהֶם. וַתִּפְתַּח הָאָרֶץ אֶת-פִּיהָ, וַתִּבְלַע אֹתָם וְאֶת-בָּתֵּיהֶם, וְאֵת כָּל-הָאָדָם אֲשֶׁר לְקֹרַח, וְאֵת כָּל-הָרְכוּשׁ. וַיֵּרְדוּ הֵם וְכָל-אֲשֶׁר לָהֶם, חַיִּים—שְׁאֹלָה; וַתְּכַס עֲלֵיהֶם הָאָרֶץ, וַיֹּאבְדוּ מִתּוֹךְ הַקָּהָל. וְכָל-יִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר סְבִיבֹתֵיהֶם—נָסוּ לְקֹלָם: כִּי אָמְרוּ, פֶּן-תִּבְלָעֵנוּ הָאָרֶץ. וְאֵשׁ יָצְאָה, מֵאֵת יְהוָה; וַתֹּאכַל, אֵת הַחֲמִשִּׁים וּמָאתַיִם אִישׁ, מַקְרִיבֵי, הַקְּטֹרֶת. (במדבר טז ל-לה)
זהו אחד הפרקים הקודרים במקרא, מלא איזכורים של מושגים פטליים קדומים יותר מתקופת משה והמסעות במדבר. על מנת לפייס את יתר אנשי שבט לוי וגם את יתר השבטים, משה נשבע שהוא לא אשם במה שקרה. הכל בא במצוות האל.
"וַיֹּאמֶר, מֹשֶׁה, בְּזֹאת תֵּדְעוּן, כִּי-יְהוָה שְׁלָחַנִי לַעֲשׂוֹת אֵת כָּל-הַמַּעֲשִׂים הָאֵלֶּה: כִּי-לֹא, מִלִּבִּי". (במדבר טז כח)
לכן משה מבקש לקיים מ בחן נוסף, להוכיח את חפותו ושבחירתו של אהרון ובניו היא בחירה אלוהית. הפעם המטות של כל ראשי השבט מובאים למשכן ולמחרת רק מטהו של אהרון צץ ופרח והניב שקדים:
"דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְקַח מֵאִתָּם מַטֶּה מַטֶּה לְבֵית אָב מֵאֵת כָּל-נְשִׂיאֵהֶם לְבֵית אֲבֹתָם—שְׁנֵים עָשָׂר, מַטּוֹת: אִישׁ אֶת-שְׁמוֹ, תִּכְתֹּב עַל-מַטֵּהוּ. וְאֵת שֵׁם אַהֲרֹן, תִּכְתֹּב עַל-מַטֵּה לֵוִי: כִּי מַטֶּה אֶחָד, לְרֹאשׁ בֵּית אֲבוֹתָם. וְהִנַּחְתָּם, בְּאֹהֶל מוֹעֵד—לִפְנֵי, הָעֵדוּת, אֲשֶׁר אִוָּעֵד לָכֶם, שָׁמָּה. וְהָיָה, הָאִישׁ אֲשֶׁר אֶבְחַר-בּוֹ—מַטֵּהוּ יִפְרָח; וַהֲשִׁכֹּתִי מֵעָלַי, אֶת-תְּלֻנּוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר הֵם מַלִּינִם, עֲלֵיכֶם. וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וַיִּתְּנוּ אֵלָיו כָּל-נְשִׂיאֵיהֶם מַטֶּה לְנָשִׂיא אֶחָד מַטֶּה לְנָשִׂיא אֶחָד לְבֵית אֲבֹתָם—שְׁנֵים עָשָׂר, מַטּוֹת; וּמַטֵּה אַהֲרֹן, בְּתוֹךְ מַטּוֹתָם. וַיַּנַּח מֹשֶׁה אֶת-הַמַּטֹּת, לִפְנֵי יְהוָה, בְּאֹהֶל, הָעֵדֻת. וַיְהִי מִמָּחֳרָת, וַיָּבֹא מֹשֶׁה אֶל-אֹהֶל הָעֵדוּת, וְהִנֵּה פָּרַח מַטֵּה-אַהֲרֹן, לְבֵית לֵוִי; וַיֹּצֵא פֶרַח וַיָּצֵץ צִיץ, וַיִּגְמֹל שְׁקֵדִים. (במדבר יז יז-כב)
כך נחתכו ענינים פוליטיים לפני 3500 שנה. המורד במלכות שילם לא רק בחייו ,אלא גם בחיי בני משפחתו ורכושו הושמדו. כך הוכרע מינוי משפחת אהרון הכוהן לכהונה הגדולה ומאז אין עירעור על זכותם.
